לכל אדם ישנה האפשרות להשתנות לטובה או לרעה בכל זמן ובכל עת. ההשתנות דורשת ממך רק להתנהג אחרת. זהו.

לדוגמא: ילד עם בעיות התנהגות או אלימות שמפסיק את האלימות, למשך שבועיים, כמעט לא יהיה מי שיזכור שהוא היה אלים, אלא אם כן הוא יזכיר זאת מדי פעם. בחור שהיה הבטלן של הישיבה שישב וילמד בהתמדה במשך חודש שלם, יקבל מהר מאד הצעות טובות לחברותא, מפני שלאף אחד לא מעניין שהוא היה פעם בטלן. העיקר שהוא יושב ולומד באופן עקבי מבוקר עד ערב במשך חודש. ברגע שייווצר בו אמון הוא יוכל לקבל אפילו את החברותות הטובות ביותר (על פי כישרונותיו).

כדי להשתנות צריך רק להשתנות זהו. לא פרוטקציות ולא מישהו שיסנגר עליך או יציג אותך בצורה אחרת. פשוט תשתנה.

מדוע בני אדם מתקשים להשתנות? הלא בני אדם בסך הכל סובלים מאד מחסרונותיהם. יחד אלים חש רע מאד עם עצמו וזוכה ליחס עוין מהחברה. בחור בטלן חש עצמו אפס מושלם וכזה גם היחס אליו מהחברה. כל כך קל פשוט לשבת וללמוד ובכל זאת…

מה שמונע מבני האדם להשתנות הוא סוג של מחסום בלתי נראה הגורם להם להאמין שהם לעולם לא יוכלו להשתנות.

את המחסום מציבה החברה או המשפחה מסביבם. ושם יש לו "סטיגמה (אות קלון, מדבקה, כתם או בעברית ממש מדוברת: "סטעמפעל"). לו השינוי היה כרוך רק בשינוי היה קל מאד להשתנות ומכיוון שדרך בני האדם לטוב ולהיטיב הם גם היו הולכים בסופו של דבר בדרך הנכונה. אולם החברה המדביקה תוויות גורמת לבני אדם להאמין שהם אינם יכולים להשתנות, בעצם כמו מניחה אותם בבור ומציבה עליו מכסה, וכולם בטוחים שהוא שוקל כמה טונות ולך תנסה אפילו להזיז אותו.

בהזדמנות אחרת ננסה לעסוק ב"איך מזיזים את המכסה הזה" אך תחילה יש לדון בשאלה מדוע בכלל אנחנו מציבים אותו, ליתר דיוק "כיצד להימנע ממתן סטיגמה".

בקבוצות העצמה וכד' נוהגים לבקש מהמשתתפים לדמיין שמאחורי הכיסא שלהם מודבקת מדבקה שאותה שמו עליהם בילדותם. התוצאות מדהימות לאחד הניחו מדבקה של: עצלן" לשני "חוצפן" לשלישי "לא רציני, ליצן" לרביעי "טיפש" לחמישי "מרדן" או "מקולקל" וכו' וכו'
רק המיעוט מצהיר על מדבקה חיובית כמו "צדיק" "אמיתי" "מסודר" וכו' (הקוראים יוכלו לעשות זאת לגבי עצמם, לעצום עיניים ולהיזכר איזון סטיגמה דבקה בהם).

לאחר דיון מעמיק בשאלה מה הסטיגמה הזאת גרמה לחייהם, וכיצד, אם בכלל הצליחו להשתחרר ממנה, נדרשים המשתתפים לענות על השאלה איזו סטיגמה הם מעניקים לילדיהם…

בשלב זה לא צריך להכביר מילים. המשתתפים עושים לבד את החשבון ולעתים משתפים גם את חבריהם, כיצד הם עצמם מניחים מדי יום את המכסה על פתח התקווה של ילדיהם ולעתים גם דורכים עליו.

כי זה בדיוק הפרוש של הדבקת סטיגמה. לקבוע, להשריש, להסיר כל ספק בדבר היכולת של הילד/הנער להשתנות ובעצם להודיע לו: אתה כזה וכזה – התייאשנו ממך.

מכיוון שאנשים לא עושים דברים כאלה בכוונה, כאשר הם "עולים" על הבעיה הם קודם כל תופסים את הראש, ולאחר מכן מקבלים על עצמם לשנות את הסטיגמה שהדביקו לילדיהם, ואם ניתן – להדביק להם סטיגמה חדשה – חיובית לשם שינוי.

וזו מטרתו של מאמר זה, מרגע זה ואילך, יכול כל קורא להסיר את המדבקות שהודקו על ילדיו ואת זה עושים בצורה פשוטה. אין נוקבים בכינוי בצמוד לשמו של הילד (לדוגמא: "מתחמק מעבודה") לא רק בפניו אלא גם בינך לבין עצמך, אלא מדביקים לו סטיגמה חדשה חיובית – כי לכל אדם יש לפחות תכונה אחת חיובית.

וכך: במקום שיהיו לך סריה של ילדים בסדר הבא: החוצפן, הנודניקית ההיפראקטיבי, העצלן, והשקרנית הם היו בסדר הזה: החכם, טובת הלב, בעל המרץ, הילד ההגון, והבלעבוסטע. ושאף אחד לא ינסה בבקשה להקביל בין הכינויים. הם מקריים לחלוטין…

השלב הבא יהיה השתחררות מהכלא הזה ששמו סטיגמה, המכסה יוסר ופתח התקווה יתגלה. החוצפן ידע שעדיין לא יתייאשו ממנו ומכיוון שהכל רואים בו ילד חכם ונבון, אין זה מן החכמה והתבונה להתחצף, הנודניקית פחות תחוש בלתי רצויה ותקבל כוחות מזה שרואים את טוב ליבה או נגיד, את החוש האמנותי שלה, ההיפראקטיבי ידע להשתמש במרצו או בטוב ליבו או בפיקחותו ורק לא ישב מתחת מדבקה של ילד בלתי ניתן לריסון, וזו שנהגה לחטוא באי אמת לא תיקרא עוד שקרנית ותחת זאת תקבל בהרבה עידוד על יכולתה לסדר את הבית ולדאוג לילדים הקטנים ולהיות גורם חיובי.

בהמשך, לא יזיק שכל אחד יעשה בדק בית בסטיגמות שהעניקו לו ושהעניק הוא לרעייתו, לשכניו ולתלמידיו. זה יכול להפוך את העולם שלנו למקום הרבה יותר טוב מכפי שהוא, אך גם בלי היומרה הגדולה הזו – להפוך את החיים הפרטיים שלנו – לאפשריים.