כשהייתי בגיל שמונה בערך, הלכתי עם אבי מהבית לכיוון ישיבת "תפארת ישראל", וברמזור הוא אמר לי "חיים אליעזר, תזכור את המספר 641445".
כמובן שמאוד סקרן אותי מהי משמעות המספר, אז נדנדתי לו, שיספר לי. ורק כשהגענו למשרד שלו בישיבה הוא סיפר לי שלפני שנתיים הוא הזמין קו טלפון במשרד התקשורת (אז לא היה בזק) ובימים הקרובים הולכים להתקין בבית שלנו טלפון קווי.
אתם מבינים שזה אומר, שעד גיל שמונה (שנת 1976) לא היה בביתנו טלפון קווי, ואם מישהו היה זקוק לדבר בטלפון (והאמת שלא זכורה לי משום מה הזדקקות כזו), היה הולך עם כמה אסימונים שקנה בדואר, לטלפון הציבורי ומדבר. אני עצמי לא זוכר שדיברתי עד גיל 8 בטלפון (קווי, קווי, אני חייב להזכיר. פלאפונים היו אז כמו שתדברו היום על רובוט שישמש כנהג אוטובוס. כלומר אפילו לא בגדר דמיון).
2.
הטלפון הקווי שהתקינו לנו, היה מכשיר חוגה. לא היה אז לחצנים. והקו, לא היה שייך רק לנו. הוא היה במשותף עם השכן שלנו אדון גרהרד הס. איש גרמני במקצת, שאיתו לא היה לנו שום קשר חוץ מ"שלום שלום" במדרגות. "קו משותף" זה אומר שכשאדון הס מדבר הקו מנותק, ורק כאשר איננו מדבר, הקו חוזר ואנחנו יכולים לדבר, וכל עוד אנו מדברים אדון הס אינו יכול, וחוזר חלילה.
יכולים זה לא אומר מדברים. גם כי לא היה ממש אל מי להתקשר כי לסבא מירושלים לא היה טלפון ולסבא מחיפה לא צריך להתקשר כי אפשר ללכת רבע שעה ולדבר איתו. אבל פה ושם, אבי ואימי דיברו עם כאלה שהיה להם טלפון, ופעם בכמה חודשים הבית היה לובש חג, כולנו לובשים מחלצות, ואבא מתקשר בידיים רועדות לדודה טובה ב… חוץ לארץ.
"שיחת חוץ", הייתה נחשבת אז כמו טיסה במחלקה ראשונה. משהו יקר. בדמיון שלי זה היה כמו אלף אסימונים שמתבזבזים בתוך דקה. השיחה הייתה מתנהלת ככה: "זה שלמה, זו שיחת חוץ מה שלומכם. מזל טוב. אנחנו בסדר. כן. מחכים שתבואו. להתראות. זה יקר. זה שיחת חוץ".
כל זה בקצב של בני המן במגילה, ולאחר מכן אבי היה מתנשם וכולנו היינו מביטים בו בהערצה ונוגעים בו כמו אבק כוכבים. שיהיה ברור שאבי שיחיה מעולם לא היה קמצן, להפך ולהפך. אבל שיחת חוץ??? כעת תשוו עם המולת הפלאפונים של היום… ילדים שמתקשרים מהחדר אל המטבח: "תביא לי פיצה…"
3.
פיצה, אה?
בחיפה של ילדותי, לא הייתה אפילו חנות פיצה אחת, ולמען האמת, עד שעברתי ללמוד בירושלים תשמ"ה-1985) לא ידעתי מה היא פיצה. בטח שלא ידענו מה הם מסעדות וחנויות גלידה ובאגט ושווארמה ובלינצ'ס ופסטה. בחיפה של ילדותי הייתה חנות אחת של פלאפל כשר למהדרין, "פלאפל שכטר" ברחוב הפועל. היינו מגיעים פעם בחודש וקונים מנה פלאפל ועוד פעם או פעמיים בחודש "חצי פיתה עם טחינה" ולא היו מאושרים מאיתנו.
אחרי ש"פלאפל שכטר" נסגר, נפתח במקומו "פלאפל יוסף" אחר ברחוב חרמון. בכל מקרה החנויות היו נסגרות בשמונה בערב, כי בחיפה ממילא הלכו לישון בעשר כי לא רצו לבזבז חשמל. כשרצו לפנק אותנו היו נותנים לנו לירה וחצי לקנות לחמנייה עם חרדל במכולת בפינת רחוב בן בבא ליד "מערת רבי תנחום" שזה היה הכינוי של בית הכנסת של רבי תנחום דונין זצ"ל שאבי טען שהוא אחד מל"ו צדיקים.
שוקולד? זה משהו שקיבלנו מהדודה הוטרר מבלגיה, שהייתה מגיעה פעם בשנה ומביאה שוקולדים. בעצם, בל נגזימה, פה ושם קיבלנו ופל "טוב טעם" וקוביית שוקולד. אני עוד נחשבתי לילד מפונק כי הייתי מקבל כסף לקנות שוקולד וסוכר מתוק אצל "הסיטונאי".
4.
אתם בטח חושבים שהיינו עניים מרודים. אז זהו שלא. כלומר, במונחים של היום אני מניח שהיינו די תפרנים. אבי התפרנס למחייתו כמזכיר ישיבת "תפארת ישראל". משכורת יחידה. הורינו מעולם לא שידרו לנו שחסר משהו, ומכיוון שהם לא שידרו, הרגשנו שיש לנו הכל והיינו מאושרים הורי מעולם לא לוו ממישהו כסף, אלא הסתדרו עם המשכורת הלא גבוהה. במקביל ניהלו גמ"ח מכספי המשפחה על שם סבתי "קרן גולדה לאה". אנשים חיו ממה שיש להם וחסכו כסף לחתן את הילדים.
אנו כילדים לא חשנו שום מחסור. לא זוכר שמישהו שידר לנו מצוקה כלשהי. כשביקשנו ממתק קיבלנו, אבל לא ביקשנו הרבה. על יותר מזה לא חלמנו אפילו. היה לנו מנוי מסובסד לבריכת "הפועל" באנו עם "כרטיס זהבי", ולמדנו שחייה במאורגן בשעות שאיש לא הגיע, ולכן יעדו אותם לשחייה נפרדת. וחוץ מזה היה לנו את הים. שם הכניסה הייתה בחינם. הלכנו אליו הרבה כי זה היה בילוי טוב ובריא.
לא היו חלומות על נסיעות וריגושים ומכוניות מתנגשות. החיים היו חיים טובים ונעימים, הייתה לנו ילדות מאושרת.
4.
מה היה לנו?
חמש אבנים, ומשחקי כדור, שחמט ודמקה (בילדות לא התוודענו למשחק החשיבה המכונה "שש-בש")…
אופניים? קיבלנו רק בגיל 10 והותר לנו לנסוע בהם ברדיוס של חמישים מטר. אפשר להבין זאת בחיפה גדושת הירידות המסוכנות (אבל אם ראיתם אותי פעם חותך את הירידה המסוכנת של "הפועל" תשמרו את זה אצלכם. מילה לא לאבא שלי).
היינו הולכים לנוער האגודתי, ל"מסמידים" של גור. פותרים המון תשבצים, קוראים ספרים. מקשיבים לקסטות של מרדכי בן דוד, שרים במקהלה של חיים בנט, ובעיקר משקיעים בלימודים.
5.
משום מה המושגים "לימודים", "בית ספר" ו"חינוך ילדים" לא היו מסובכים כמו היום. לא היה חינוך מיוחד ולא כיתות קטנות, לא ועדות השמה, לא ADHD ולא PDD ולא כל הכינויים שמכנים היום ילדים רגילים שהחליטו לבדל אותם מהחברה רגילה. היו שובבים והיו שובבים מאוד, ואת אף אחד מהם לא כינו בשם "היפראקטיבי". היו לנו כל מיני כדורים, אבל לאף מהם אחד לא קראו "ריטלין" או "ריספונט". איך זה קרה שפתאום עשרים עד חמישים אחוז על ריטלין?
משמעת. זה מה שקרה.
היו ילדים רגישים והיו ילדים פחות רגישים, ומשום מה לא מכיר אחד שנזקק ל"טיפול רגשי". וכשילד היה מתנהג מאד רע, היו סוגרים את זה בשני פליקים, במקום ללכת איתו לפסיכולוג שיסביר לו כמה הוא צודק שעשה מה שעשה. אני לא מכיר אפילו ילד אחד שהפך לפגוע בגלל שקיבל כמה פליקים פה ושם. כשקיבלנו ידענו על מה קיבלנו, וגם אם לא אהבנו את הפליקים ידענו שאוהבים אותנו.
אני חייב לציין שהיו ילדים בודדים שבאמת סבלו מאלימות קשה מצד הורים או מורים. אבל אלה היו בודדים שאגב, השינוי החוקי ביחס למכות חינוכיות לא פתר אותם. הם ממשיכים להכות עד עצם היום הזה. אבל הכאה חינוכית מעולם לא נחשבה אלימות, עד שבייניש החליטה שהם כן, ואז החלו לתת לילדים מהלומות גדולות יותר בצורת שמות של מחלות וכדורים פסיכיאטריים).
6.
הכרתי ילדים בילדותי והכרתי עוד יותר ילדים עם היותי לאיש העוסק בילדים. לילדים של היום יש שפע בלתי נתפס של חפצים וצעצועים ריגושים ממתקים ודברי מאכל. הם "סובלים" פחות מעול ההורים והמורים, ויש להם "זכויות" פי מאשר הילדים של פעם. כל הדיבור הציבורי הוא על הגנה על הילד , וטיפוח רגשותיו ושמירה על נפשו הרגישה. והאמינו לי, שהילדים של היום אינם מאושרים אפילו בעשר אחוז מהילדים של פעם.
אם אנו רוצים לתת לילדים שלנו להיות מאושרים כמונו, עלינו לשמוע פחות למומחים מטעם עצמם שמצטטים כל מיני תיאוריות חדשות שמעולם לא הוכחו, ויותר להתחבר לזיכרון שלנו, לנסות להיות כמו ההורים שהיו לנו, ולתת לילדים שלנו הזדמנות להיות מאושרים כמו הילדים שהיינו אנו.
