הנה סיפור מעיר הולדתי – חיפה.
מי שמכיר את החיפאים, יודע שמדובר בעם מיוחד במינו. חיפה אינה מושכת אליה טיפוסים אוהבי ריב ומדון, בעיר הכרמל, יושב עם מוזר שאין לו שום עניין להתעמת עם זולתו, ופרט למריבות בין ילדים, אנשים בסך הכל חיים זה עם זה בשלום, דתיים, חילוניים, יהודים וערבים.
בשעת הצפירה משתדלים החרדים החיפאים להימצא בביתם, או במוסד תורני כלשהו, ואילו אלה שנקלעו לרחוב עומדים דום כמו ילדים טובים. בילדותי התגורר במשך כמה שנים, טיפוס שהגיע מעיר אחרת. הוא היה מצפה לימים כמו השואה או הזיכרון, כמו שתינוק מצפה למוצץ שלו. הכיף שלו היה לעשות מירוץ בשעת הצפירה. כרבע שעה לפני שעת הצפירה הוא היה מתמקם בדרך כלל ברחוב הרצל פינת ארלוזורוב – או בצומת הרחובות "גאולה -הפועל" ומתחיל בצעדה.
ממש כמו יוסי שריד שעמד במיידאנק בלי כיפה כדי לעצבן אנשים, גם הוא נהג לשעוט ארבע קומות מביתו אל הרחוב – כדי לצעוד בצפירה ולהשניא עצמו על הסובבים. מי שלא ראה את שמחתו של הטיפוס הזה לא ראה שמחת צפירה מימיו. לעומת זאת החיפאים – דתיים כחילוניים הביטו בו בתדהמה – ולא אמרו דבר.
אני זוכר שפעם, לאחר הצפירה ראיתי אחד מזקני חסידי גור, אומר לחילוני זקן וכעוס שעמד לצידו בשעת הצפירה בנימת התנצלות "אער איז נישט א-אונזרער" – "הוא לא חיפאי, הוא ממקום אחר". ושניהם נפרדו בידידות רבה.
ופעם אחת הוא עשה את הצעדה שלו ליד חבורת צעירים חילוניים – שפשוט היכוהו מכות נמרצות. הוא הגיע לישיבת "תפארת ישראל" להרגע. איש אחד מרח יוד על פצעיו ואמר לו בשקט "ברכותי, סוף סוף הצלחת להשיג מה שרצית".
"מה פירוש"? אמר האיש.
"אני רואה אותך כבר כמה שנים מתחנן לחטוף מכות – והנה סוף סוף הצלחת."
האיש שאמר לו זאת, היה אבי.
אבי תמיד נהג לומר לכל מי שהסכים לשמוע כי יש לעמוד בצפירה "אם לא לכבודם של המתים – לפחות לכבודם של החיים".
גם בקרב החילוניים יש בודדים כאלו, ולאת כמו אלה אחראים לכל המתיחות בין דתיים לחילוניים. מה אני מנסה להגיד כאן? שהאזרחים מן השורה – הן מהצד הדתי והן מהצד החילוני – פשוט מוצאים עצמנו נגררים אחר האנשים החריגים בתוכנו. אם זה האיש מירושלים שישב בהפגנתיות בעת הצפירה ואם זה האיש שסירב ב"מיידנאק" לכסות את הקרחת שלו בכיפה.
העמידה בצפירה אינה ממנהגנו. יש לנו דרכים טובות יותר לזכור את הקדושים שמצאו מותם בשואה. נכון שיש סיבות טובות לצפצף על המנהגים שלהם כפי שהם מצפצפים על השבת שלנו. יש אפילו יצר לתת להם לחוש את הכאב שאנו חשים כשהם רומסים ברגל גסה את כל הקדוש לנו. אך הבעיה שמדובר ביצר הרע ולא ביצר הטוב. אנו אמונים בדרכנו כי יש על כל אחד ואחד לכלכל מעשיו כדי שיביאו לקידוש השם, ולא חלילה להפך.
