שאלה זו מבטאת מצוקה של עשרות ואולי מאות משפחות. למעשה, כמעט כל משפחה מתמודדת עם מריבות בין האחים, כשכל ניסיון להתערב גורם לגדולים "להחזיר" לקטנים על עצם העובדה שהלשינו, ועל כך שנענשו בעקבות ההלשנה.

כל יועץ בעל ניסיון מכיר את הדברים ויודע שהניסיון לעשות צדק על ידי הענשת הגדולים לא ממש פותר את הבעיה. לעתים הוא דווקא מאיץ את המעגל הזה של "אתה הלשנת עליי – ארביץ לך, אתה הרבצת לי – אלשין עליך" וחוזר חלילה.

ישנם הורים שמבלי לשים לב נמצאים במשך שנים במעגל הזה, בלי שיהיו מודעים לקיומו. הם מייחסים כל מקרה לגופו. הילד הגדול הרביץ, אני חייב/ת להגיב. והנה הוא שוב הרביץ, אני שוב חייב/ת להגיב. לו היו נעצרים כדי להביט מה קורה אחרי התגובה, הם היו מגלים שהם חלק חשוב ונכבד משרשרת האלימות והשנאה בין האחים, במקום להוות גורם ממתן או מונע לחלוטין את המעגל הבלתי נפסק הזה.

תחילה נבדיל בין "אלימות קשה של אחד האחים" לבין "מריבות אחים". להגדרה הראשונה נתייחס בטור אחר. אנו עוסקים במצב בלתי נסבל של מריבות והצקות של ילד או כמה ילדים כלפי מי שקטן מהם.

שמרו על הכבוד
הצורך הטבעי של כל ילד הוא בהכרה בקיומו, במעמדו, בגילו ובמקומו במשפחה. כאשר ברור לילד שיש לו מקום, ושמכירים בכך שהוא מבוגר יותר מאחיו הקטן ושאין נשקפת סכנה למעמדו מצד אותו אח, לא תהיה לו שום סיבה להוכיח זאת על ידי אלימות. במילים אחרות, אלימות היא נשקו של החלש. זה שאינו בטוח במעמדו, זה שמערערים כל הזמן על סמכותו, על כוחו ועל יכולותיו.

ככל שתעשה את הילד שלך חלש בעיני עצמו, כך הוא ינסה דרכים אלימות כדי להוכיח בראש ובראשונה לעצמו שהוא חזק. ככל שתהפוך את הילד שלך לחזק ובעל מעמד בעיני עצמו וסביבתו – כך יימנע הצורך שלו בהוכחות כוחניות לעובדה זו. הניסיון של הורים רבים ליצור מצב של "שוויון" בין אחים – נידון לכישלון (כפי שניסיון ליצור "שוויון" בין הורים לילדים הוכח ככישלון). בתורה כתוב "כבד את אביך ואת אימך", "את" – לרבות אחיך הגדול.

מן התורה יש חיוב לכל אח לכבד את הגדול ממנו, ויש בזה הרבה מן ההיגיון. כאשר אתה מצהיר על שוויון, תמיד תיווצרנה טענות על קיפוח כביכול, אך כאשר אתה מצהיר מראש שלגדול יש קדימות, אתה יכול להרגיע מראש את הזירה משום שכל ילד מקבל את מקומו. יש מישהו גדול יותר שהוא צריך לכבד, ויש מישהו קטן יותר שיכבד אותו.

יישומי כבוד
איך זה מתבצע בשטח: מדובר בהנחלה ברורה של סדר ומשמעת. יש היררכיה ברורה, שבקודקודה נמצאים ההורים ולאחר מכן בסדר על פי הגיל. כל ילד מקבל את מקומו, ומאידך אחריותו של כל ילד גדלה ככל שמקומו בהיררכיה גבוה יותר. הוא נדרש לבצע יותר מטלות והוא גם יידרש להסברים על חוסר אחריות, הרבה יותר מאחיו הקטן. במילים אחרות הוא יקבל מחמאה שיש בה הרבה התחייבות.

ברגע שילד יודע שההורים שומרים על כבודו, לא רק ביחס אליהם, אלא גם ביחס הקטנים ממנו אליו – תיווצר אצלו רגיעה שביטויה בשטח תהיה יחס טוב ונדיב לאחיו. כאשר ההורים אינם שומרים על כבודו ואינם מכירים במקומו – הוא חש צורך להוכיח זאת גם אם זה כרוך בהפסד ובענישה.

שיטה זו ראוי שתתחיל עם בניית המשפחה, שכן ברגע שמגיע הילד השני, כבר ניתן לראות את מלחמתו של הבכור על מקומו – וכן הלאה. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לבנות את המעמד של הגדול יותר כבר מלכתחילה, לתת לו ראשון את האוכל – ולציין זאת (ולא לומר "סליחה, שימתין לפיצקלע הקטן הגווע מרעב"). במחילה מכבודו, הפיצקלע הקטן יחכה קצת (או שנאכיל אותו לפני שהבכור חוזר מהגן) וכשזה חוזר נכריז בקול: "חיכינו לך – אתה הגדול, אתה מקבל ראשון".

כמו כן, רצוי למצוא הזדמנויות להוכיח לילד הגדול שניתנת לו זכות ראשונים בכל הנוגע לבחירת מיקום המיטה / החדר. זה נותן לו הרגשה שיש לו מקום ויש לו מעמד, ומפחית את הצורך שלו להוכיח זאת על ידי דחיקת אחיו. אין ספק ששיטה זו עומדת בסתירה לתפישה של רבים, המאמינה בשוויון מוחלט שלפעמים מגיע למדידת כוס השוקו בין האחים, כדי לוודא שאכן לאף אחד

לא ניתן חלילה טיפה יותר מלאחיו. כמו כן יש הרואים בכך חוסר צדק ואפילו מביעים חשש שמא זכויות היתר הללו יגרמו לילד לראות באחיו הקטן חסר זכויות ולפגוע בו עוד יותר. אך השכל הישר והניסיון מלמדים את ההפך. ככל שילד חווה עצמו כחזק – כך יידרש פחות פגיעות מצידו כלפי אחיו. נסו ותראו.