איני מומחה לגיל הזה, אך די במה שאני יודע כדי לענות לך שבגיל כזה (עשרה חדשים) לא יקרה נזק עם הילד יבכה כמה דקות (אבל לא יותר מזה) וזה אפילו תתפלאי מועיל להתפתחותו.
אציג כאן את גישתי בכל הנוגע להתפתחות הילד ואני בטוח שאת ושאר משתתפי הפורום יוכלו לקבל מכאן עצה נכונה כיצד לנהוג עם בני הגיל הרך.
אגב את הגישה כולה מלידתו עד התבגרותו של ילד ניתן לקרא בשני הכרכים של "עצות מהחיים" הניתנים לרכישה באתר.!!!

שלבי ההתפתחות

השלבים הראשוניים הידועים בהתפתחות הילד, הם "שלב האשליה" ו"שלב ההתפכחות".
שלב האשליה מגיע בחדשים הראשונים, בהם ההורה קשוב ומחובר לצרכי הילד ברמה כזו שדי בפעייה קטנה מצידו וכבר האם נזעקת להאכילו, להלבישו, ולרוחצו.
שלב זה יוצר בילד תחושה כי הוא כל יכול, מעין קיסר שכל רצון שלו נענה מיידית. שלב זה הוא הכרחי בבניית מנוחת הנפש העתידית של הילד, ונטיעת הידיעה בתת הכרתו כי אינו בודד וכי יש לו גב ותמיכה בעולם אליו הגיע לא מכבר.
השלב הבא החשוב והכרחי לא פחות הוא "שלב ההתפכחות". זה קורה מספר חדשים מאוחר יותר כשהילד מגלה להפתעתו כי ייתכן מצב בו הוא ר ו צ ה משהו והרצון שלו לא מסופק מיידית. הוא נושא את קולו בשיר, כלומר בוכה, ורק לאחר דקה או שתיים הוא מקבל את שלו.
לאט לאט הוא מגלה כי הוא יכול לבכות שלוש וארבע דקות ועדיין רצונו לא מסופק, אם כי בסופו של דבר הוא מקבל את שלו.
שלב זה הוא הכרחי בבניית עצמאותו של הילד, ובהרגל לדחיית סיפוקים. הילד מגלה כי הוא ישות נפרדת מאביו ומאימו, וכי הוא לא כל יכול, ומתרגל אט אט שסיפוקיו אינם מתמלאים מרגע לרגע אלא יכולים להידחות.
באופן מעניין שלב זה בונה אצל הילד דווקא ביטחון עצמי.
כיצד?
מכיוון שאם הילד יתרגל לחשוב שהוריו מצויים תדיר אצלו כדי למלא את רצונותיו וסיפוקיו באופן מיידי הוא עלול לפתח תלות שתבטל לגמרי את אישיותו, ומכיוון שבמציאות ההורים אינם מחוברים, יווצר מצב שברגע שהוריו נעדרים הוא יחוש גלמוד, אפסי וחסר כל קיום.
לעומת זאת אם מרגילים אותו שאמא יכולה ללכת לכמה דקות אבל אחר כך היא חוזרת, הוא מתרגל לדבר ומפתח ביטחון עצמי שגם אם אמא הולכת זה עדיין לא נחשב שהוא ללא הגנה, וכי הוא יכול לשרוד גם ללא הוריו.

תמיכה שהיא החלשה
בנקודה זו נמצא הפתרון לשאלת הסיפוקים המידיים.
ישנם הורים שממשיכים את שלב האשליה עד גיל שנה ושנתיים וארבע ואפילו שמונה.
הם קשובים וחרדים למוצא פיו של הילד ויוצרים אצלו הרגל שכל רצון שלו מתמלא מיידית, תחושה זו יש בה לכאורה הרבה מהביטחון העצמי, שכן הילד חש כמו מלך על כיסא מלכותו, אולם תחושה זו היא כוזבת שכן במציאות לילד אין "אני" משלו וכל כולו תלוי בהוריו. ברגע שאלה אינם לידו הוא חש חלד וחסר כוח לחלוטין ואינו יכול להתמודד עם העולם האמיתי, כך שבסופו של דבר מה שנראה כתמיכה ונתינת כוח, מהווה בעצם החלשה של הילד ומניעת הכירות בינו לבין כוחותיו.
במילים אחרות חייו של ילד חייבים להתפתח בנקודת איזון בין הידיעה שהוריו קשובים לצרכיו ונותנים לו גב, לבין ההבנה כי הם לא זמינים לו כל העת וכי לא כל רצון שלו חייב להיות מסופק.

האיזון הנכון
האיזון בין האשליה להתפכחות, וחינוך לידיעת הילד את קונו, כיבוש היצר, והבדלה בין טוב לרע מביא בס"ד לכך שהילד מתפתח להיות בריא בנפשו, יודע את גבולותיו, קשור וקשוב להוריו ואם זאת יודע ומבין שרצונותיו אינם מתמלאים תדיר ושהוריו אינם נשלטים על ידו.
לעומת זאת חוסר איזון בין השלבים גורמת שהילד מבין מהר מאד כי אינו שולט על העולם, אך מכיוון שעל הוריו הוא כן שולט הוא ממקד את כל עולמו בהם, יוצר תלות שמבטלת את אישיותו מחד, הורסת את מידותיו מאידך, והורסת את חייהם של הוריו וכל הצדדים גם יחד.
כאשר רצונותיו אינם מתמלאים הוא חש תיסכול כה גדול עד שהוא מתפרץ בזעם או בחוצפה. כאשר הוריו נכנעים לו שלב האשליה נמשך ומוליד תלות חדשה, דרישות חדשות, והתפרצויות נוספות.