שלום רב,

יש לי ילד בן שש וחצי שיש לי איתו בעיה מענינת (יכול להיות שיש הורים שיצחקו עלי שזו בעיה אבל בעיני זו בעיה)

מדובר על ילד טוב מאוד, מאוד חכם, איטליגנט, אוהב לקרוא, ילד טוב כזה שאוהב לעזור, ומדבר עם החבר הכי טוב שלו על מדינות בעולם ומה עיר הבירה של כל אחת.

הוא יודע להיות ילד נורמלי גם, אוהב לרכב על האופניים, אוסף כרטיסים וקלפים של כל מיני אלבומים למיניהם ויודע גם לקרוע את המכנסיים ולריב גם לפעמים.

לאחרונה הוא התחיל התפלל שלוש תפילות ביום. הוא נעמד להתפלל מנחה, כורע ומשתחווה עשרות פעמים באמצע ומסיים רק כשכבר לא כתוב בסידור שזו תפילת מנחה אלא משהו אחר.

כנ"ל גם בתפילת ערבית.

בראש השנה וביום כיפור הוא היה בבית הכנסת כל התפילות ללא יוצא מן הכלל ותזכרו שמדובר בילד בסך הכל בן שש וחצי- בכיתה א'.

משום מה יש לי הרגשה שכל הנושא של התפילות בא ממקום לא כל כך טהור ונקי אלא ממקום של רצון להוכיח לי שהוא צדיק וטוב- במיוחד ביחס לאחיו שאחרי שהוא שובב לא קטן ומלא רוח סערה.

היתה פעם שהוא התחיל להתפלל והתינוק בכה וכאשר ביקשתי ממנו טיפה להתייחס אליו כי הייתי עסוקה הוא עשה לי פרצוף של את לא רואה שאני מתפלל? בכלל אסור לי לדבר עכשיו!

זה מאוד עיצבן אותי כי הוא ממש לא חייב בתפילה עדיין ומדובר על מנחה וערבית ויותר חשוב לעזור לי כשאני צריכה עזרה.

מצד שני אני מרגישה שזה קצת לא חינוכי לומר לילד לא להתפלל כי עוד כמה שנים אני אשמח שיש לו יכולת לשבת ולהתפלל ככה ואני לא אצטרך לריב איתו.

ואם אני מחליטה שאני מעודדת אותו להמשיך, האם אני צריכה להסביר לו בדיוק מה עושים בתפילת שמונה עשרה. מתי כורעים, מתי משתחווים, ומתי התפילה מסתיימת? אז מה יהיה כשבכחתה שלו יתחילו להתפלל?

בקיצור, אני ממש בדילמה רצינית.

אשמח לעצתך.

תודה,

מרים