אענה לך בקטע שכתבתי פעם:
שנת תשנ"ו, עשרים שנה אחרי, חדר מורים. תחילת שנה. מורה ותיק מתיישב מולי ואומר? אתה מלמד את יוסי נכון? הוא לא גורם לך לרצות לתת לו סטירה?
מה? אני שואל "מה אמרת?"
"לא באמת" הוא מבהיר. "אני מתכוון לתחושה. יוסי הוא פד"ס. פרצוף דורש סטירה".
– – –
אחרי ההלם הראשוני, הכעס והתדהמה, מצאתי כי ישנם ילדים כאלה, נעדרי חן, שגורמים לזולת לרצות לפגוע בהם. סתם כך. מבלי שעשו דבר. המורה ההוא, היה לפחות מודע לזה. אך ישנם רבים מורים והורים שאינם מודעים. זה לא שהם נותנים בפועל סטירות, אך חוסר הסימפטיה, שלא לומר תחושת הדחייה המשודרת לילד, היא מכה קשה יותר מאלימות של ממש. די בתחושה הזו, כדי לפתח אצל ילד בעיות חברתיות, רגשיות ואפילו נפשיות. כשמגיעים לטפל (אם מגיעים), איש אינו מבין מה קרה לו. כי אין סיסמוגרף שיודע למדוד מכות של הנפש. בעיקר אם אינם פיזיות.

כמה ילדים פדסי"ם יש? המונים! די בכך שבכל כיתה יהיה אחד כדי שבבית ספר יהיו 16 ואם נכפיל בכמות בתי הספר נקבל עשרות אלפים.
ומול הילד הפד"ס כזה, יש לפחות ילד אחד שהוא ההפך הגמור. חביב המורים, הוא חמוד, יש לו טונות של חן, עיניים פקחיות ופה מפיק מרגליות. כולם אוהבים אותו, בבית, בשכונה, בכיתה ואפילו המורים. הוא יכול לזרוק בדיחה ואין שום בעיה. המורה יצחק וגם יסביר לכל ילדי הכיתה שיצחקו גם הם. כשהפד"ס ינסה את זה בשיעור הבא אף אחד לא יצחק המורה ישים בו עיניים חמורות ויאמר לו "דיברת בשיעור? צא החוצה, לך הביתה תביא חתינה מהבא מאמא מהמנהל ומהשרת.
למה? כי הקב"ה לא חנן אותו בחן? כי בשלב זה של חייו, משהו בהתנהלותו מוציא מהסביבה שלו את כל הרע –וכנגדו?
הילדים הללו גדלים. חלקם נכנעים לתוית שהניחה עליהם החברה וחלקם מתקוממים כנגד. יש כאלה העושים זאת בדרך הטובה, משקיעים עצמם בלימודים ומפתחים אישיות עצמאית, ויש כאלה העושים זאת בדרך הגרועה ונוקמים את נקמת ילדותם הקשה בכל אלה שהו יכולים לשנות את המצב לדעתם ולא שינו. הם לא מוצאים עצמם במסגרות ומחפשים את הכבוד והאהבה האבודים שלהם ברחוב. המקום הכי פחות מועדף .

אני חושב שזו תשובה מצויינת לשאלתך.