תחילה אציין שיש סתירה מיניה וביה בשאלתכם. מצד אחד כתבתם "טיקים בלתי רצוניים", שפירושן תנועות שאינן בשליטתה; מצד שני אתם כותבים "הערנו לה והצענו לה פרסים", כלומר כביכול זה בשליטתה.

לפני שאענה "איך מפסיקים טיקים", אקבע בוודאות "איך לא מפסיקים טיקים". ישנם דברים שאם אתה נוגע בהם אתה רק מזיק. כמו למשל פצע שצריך להגליד. ל"טיק" יש טבע דומה. ככל שתעירו כך הוא "יטקטק" ויתעצם. דוגמאות נוספות הן גמגום והסמקה. נסה לומר למישהו להפסיק לגמגם או להסמיק, ותראו איך ההסמקה והגמגום מתגברים.

אסור ואסור ואסור להעיר על טיקים. רצוי אפילו שלא להתייחס אליהם, כביכול אינם קיימים. אני חוזר: לילד שלכם יש "טיק"? הוא ממצמץ? הוא מניע את כתפיו במחזוריות קבועה, הוא מזיז את הראש בתנועות חדות? לא ראיתם. לא שמעתם. לא הערתם. שום כלום. זה, בכל הנוגע להתייחסות לתופעה – כלפי הילד.

אם אתם באמת רוצים להפסיק את ה"טיק", עליכם לבדוק מהיכן הוא מגיע. "התיק" האמיתי אינו ה"טיק" אלא מה שגורם לו; ומה שגורם לתופעות כאלה זה בדרך כלל לחץ (והערות על כך רק מגבירות את הלחץ).

מה בכל זאת עושים:
קודם כל מפסיקים להעיר ומתייחסים לטיק כאילו אינו קיים. ממש כך. במקביל יש לבדוק את עצמנו או את מערכת החינוך בה לומד/ת הילד/ה. האם יש סיבה מיוחדת ללחץ של הילד? אם איננו מוצאים כזו בביתנו או בכיתה, יש ללכת לאבחון, שיגלה ממה בדיוק סובל הילד.

צריך להבין שהטיק הוא מערכת האזעקה של הגוף, המאותת שנפשו של הילד אינה רגועה. לנסות להפסיק "טיק" זה בערך כמו לשבור את האזעקה המבשרת שיש גנבים בבית. עלינו לשמוח על כך שישנה מערכת איתות שמספרת לנו על מצוקה אמיתית, המתרחשת מתחת לפני השטח.

מעבר להפסקה מיידית של הלחץ, או יותר מכך – עריכת אבחון – נכון לתת לילד/ה אפשרויות לשחרור הלחץ, על ידי חוגים שונים של אמנות, התעמלות וכד', אך את זאת יש לעשות בהתייעצות עם המערכת החינוכית בה לומד/ת הילד/ה או עם הגורם המאבחן.

לסיום זכרו: מרגע זה ואילך אין שום התייחסות מצדכם כלפי הילדה לטיקים עצמם. לא שלילית ולא חיובית, כאילו לא היו מעולם, כאילו אינכם רואים אותם. והדברים מופנים לא רק אליכם ולא רק לגבי טיקים, כי אם לגבי כל שידור אותות מצוקה כמו גמגום והסמקה.

רוצים לפתור? חפשו בליווי מקצועי את הסיבה ואל תיטפלו לנוריות האזעקה.