לא יודעת אם זה יעזור לך כי לא היית ממוקדת.

אספר לך מה אני עושה עם אחותי הקטנה ש"מזייפת" לאחרונה.

אמרתי לה לא ללכת עם חברה צמודה שלה, לא משנה לאן… ידעתי שיהיה לה קשה. לא חשבתי שלא.

פשוט פניתי אליה ישירות ואמרתי לה –

"אל תלכי איתה, ובטח שלא לשם. את יקרה לנו. את חשובה לנו.

יהלום שמים בכספת ותכשיט מזוייף נותנים לילד שיסתובב איתו ברחוב."

שמתי לה ביד כסף ואמרתי לה שתזמין חברה אחרת ותלך לקנות במקום אחר משהו שהיא מאוד רצתה ושאני יודעת שזה לא רק לה לשמוע לי.

לא בכעס ולא בציווי, לא "כי אני אמא שלך" ולא "כי אני אחותך הגדולה". רק באמת מתוך דאגה אהבה ופרגון. כי מה שעובד על ילדים בני שש לא עובד על מתבגרים. והם רוצים באמת לראות ולהרגיש שהם עדיין חשובים לנו למרות כל ההורמונים שמסובבים להם את הראש, ושהם עושים המון דווקא ורוצים להיות כמו כולם. שאנחנו על כל פנים תמיד נשאר שם ונאהב אותם ונקבל אותם בחזרה.

תארי לך, היא פשוט שמעה לי ולא הלכה.