ימים אלו הם ימים בהם הורים מתקשרים בתלונות קשות על ילדיהם, שאינם קמים בזמן לתפילה / שאינם עוזרים בבית / שמציקים לילדי הבית האחרים / שנוהגים בחוצפה / שאינם אומרים דברי תורה בשולחן שבת והתלונה היותר נפוצה: אינם פותחים דף גמרא או שממעטים בפעולה זו.

הדבר נובע מסיבה אחת פשוטה: הימצאות הורה וילד מתבגר במחיצה אחת, מגבירה את הסיכוי לעימות. זאת משום שהורים מטבע הדברים חרדים מאוד להתפתחות ילדיהם, וימי בין הזמנים הם האפשרות שלהם לעקוב אחר התפתחותם. ככל שהתנהגותו של המתבגר רחוקה מהציפיות, כך גדולה האכזבה וכך נפתח פתח רחב יותר לעימות.

ברגע שהם רואים את הילד שלהם קם מאוחר, אינו מקפיד על זמני תפילה, אינו לומד, אינו מסייע בעבודות הבית, מתעמת עם אחיו, שומע מוזיקה ברעש מוגזם (ולא צריך את כל הדברים יחד), מספיק סעיף אחד או שניים כדי לעלות להורים "את הסעיף".

הדרך הפשוטה ביותר לבני הנעורים להבין את התחושה הזו היא לנסות "להתחלף" עם ההורים לרגע, ולנסות לדמיין את עצמך כהורה שהבן שלו מתנהג כפי שאתה מתנהג. לצורך הניסוי הזה נדרשת הגינות וכנות. כל בחור הגון יודה שאם בנו היה מתנהג כמותו – הוא היה מודאג ואפילו מנסה להעיר לו. ההערות הללו – הן אלה שיוצרות את העימותים.

נערים מתקשים לקבל הערות, גם כאלה שחובת ההורים לומר אותן. כל עוד שיהיו מפגשים בין הורים לילדיהם המתבגרים – ייווצרו עימותים. עצם הידיעה שכך דרך העולם, אמורה להרגיע גם את ההורים וגם את הנערים.

אך חשוב לומר את הדברים הבאים: ילדים חייבים בכבוד הוריהם. הורים אינם חייבים בכבוד ילדיהם, למרות שבמציאות הורים עושים הכל לכבוד הילדים. הנקודה הזו מחייבת את כל בני הנעורים להתחשב בדעת הוריהם, לשמוע בקולם ולנסות ככל האפשר להרוות אותם נחת, גם אם זה כרוך בוויתור על הנאות ומנוחה.

במקרים שנוצר עימות קשה, מומלץ מאוד לפנות לקרוב משפחה שיגשר ביניכם לבין ההורים. אך הדבר הטוב ביותר הוא להוריד את הכבוד (ולפני ההורים זה תוספת כבוד להוריד את הכבוד), ולפייס את הוריכם המודאגים כדי להחזיר להם מעט ממה שהם מעניקים לכם.