תחילה אבהיר את הבעיה.
ילד חסר שליטה יכול לגרום נזקים קטנים לסביבתו אך בעיקר לעצמו.

מבוגר שאינו שולט בכעסו לפרקים, יכול להביא הרס וחורבן למשפחה שלימה ובעצם לגידול לא תקין של דור שלם, הרואה, מפנים ומעביר לדור הבא.
למעשה, רוב הסיכויים הם שמבוגר שמידת הכעס שולטת בו, הוא צאצא למבוגר אחר שלא ידע לשלוט בכעסו, כך שמידת הכעס אינה עניינו של אדם לבין עצמו.

ניתן לומר שרוב בני האדם ראו בחייהם התפרצויות כעס וחוסר שליטה, אם כקורבנות ואם כצופים.
אפילו הצפייה באדם שאינו שולט בעצמו, אם באופן מילולי ואם באופן פיזי, מרעידה את נפשו העדינה של ילד. צפייה חוזרת ונשנית, ובודאי שחוויה של חוסר שליטה כקרבן, הופכת את הילד לדמות שמאבדת אמון בסובבים אותו, בפרט אם מאבדי השליטה הם האנשים המופקדים על גידולו וחינוכו כמו הוריו או מוריו.

ילדים כאלה חשים עצמם בודדים מפני שאין הם יכולים לסמוך על מי שהם אמורים לסמוך עליהם. דמות אב אמורה להיות דמות יציבה, מעין עוגן קבוע שבו יכול הילד להיאחז או לדעת שיכול הוא לאחוז בשעת הצורך. ברגע שדמות זו מתפוררת לנגד עיניו והופכת לחיה חסרת שליטה – עולמו של הילד מתנפץ והוא מבין שאין הוא יכול להישען על דמות כזו, וכי הוא בעצם בודד בעולמו.