למרות שכבר עסקנו בנושא הדחיינות בטור זה בעבר, ראיתי מקום לעסוק בו שוב. ישנם נושאים שמלווים אותנו כל חיינו, וגם אם קראנו עליהם פעם אחת, העלאת הנושא בשנית עלולה לגרום לעוד כמה לעשות משהו עם זה.
בעקבות הטור שפורסם בשבוע שעבר שעסק בתופעת הדחיינות, הגיעו כצפוי, תגובות רבות, בעיקר של אנשים שזיהו עצמם "כאילו כתבת עלי", וחלקם שזוהו על ידי הקרובים להם כדחיינים.
המעניין שכולם, ללא יוצא מן הכלל, התעניינו בפיתרון הפשוט הקל והמהיר – הריטאלין.
והאמת, שלמרות שכותב השורות אינו נמנה על מתנגדי הריטאלין, עדיין אין לראות בו כפיתרון ראשון במעלה, למרות שהוא אכן משפר באופן קיצוני את יכולת הריכוז, המיקוד, וממילא מבטל כמעט לחלוטין את הדחיינות הנובעת, כפי שהוסבר, מהקושי הרב של הלוקה בהפרעת קשב וריכוז, להתמקד ולהתרכז.
ועדיין, לפני הריטאלין, וגם אחריו, כלומר, גם לאחר שמגיעים לאפשרות קשב וריכוז סבירים, יש עולם שלם של עצות להתארגנות מעשית ומחשבתית. כי גם אנשים מרוכזים לא תמיד יודעים איך לארגן את חייהם ואת המטלות שלהם, ובוודאי כאלה הלוקים בקשב וריכוז.
בשורות הבאות נציב מספר עצות מעשיות, חלקן בסיסיות, קבועות ועקרוניות, וחלקן טיפים יומיומיים.
נתחיל מהכבד אל הקל.
2.
אנשים המזהים בעצמם הפרעת קשב וריכוז ודחיינות – עליהם לבחור לעצמם מקום לימוד או עבודה שאין בו מקום לבריחה ובטלה. לגבי מקומות לימודים, נכון יהיה לבחור מקום עם משטר ועם צוות הדורש, בודק ומבקר, אחרת עלול הדחיין לבזבז כמה שנים בחייו בלי לעשות דבר מפני שאיש לא ידרוש ממנו, וגם אם הוא דורש מעצמו, הוא בהחלט יתכוון למלא את הדרישה אבל לא עכשיו… אחר כך. בדרך כלל גם מקומות ללא משטר, בסופו של דבר מסלקים משורותיהם מישהו שאינו מתפקד, כך, שגם מי שחושב לחסות בצל מקום כזה – מוצא את עצמנו בסופו של דבר – בחוץ.
באשר לעבודה, יש לבחור עבודה כזו שהאדם "נאלץ" לבצעה על פי דרישת אחרים. לדוגמא: עבודה בבנק היא כזו הדורשת מהפקיד לפעול גם אם הוא רוצה לדחות אותה, כי הלקוח מולו והוא זקוק לשירות. נכון שתהיינה בעיות בשוליים, במטלות שתלויות בזמנו הפנוי של העובד, אך רוב העבודה אינה תלויה ברצונו של העובד, כי אם בלקוחות הדורשים ממנו פעולה.
לעומת זאת, סופר סת"ם, ולהבדיל, סתם סופר, נמצא באחריות עצמו בלבד, ואם קיימת בו נטייה לדחיינות, הוא עלול לבזבז ימים ושבועות בלי לעשות דבר, רק משום שהוא בטוח שהוא הולך לעשות את זה אחר כך…
אגב, במקצוע העיתונות ידוע שידידו הטוב של העיתונאי הוא ה"דד-ליין". כשהעורך דורש ממך כתבה או מאמר ואתה חייב למסור את החומר ביום מסוים בשעה מסוימת, אתה פשוט עושה את זה, לעומת פרילאנסרים שכותבים על פי רצונם, ללא קביעות וללא דרישה. יש להם כתבה אז היא מתפרסמת ואם לא – אז לא. כאן ישנה התמודדות של האדם עם עצמו, ואם הוא דחיין, הוא עלול להפסיד בהתמודדות.
העוסקים בכתיבת ספרים חשים היטב את ההתמודדות הזו, וחייבים להכריח את עצמם כל העת לכתוב, אחרת תעבור שנה וגם שנתיים ולא יצא שום ספר, כי כשלא כותבים – אין ספרים. קוראים לזה "משמעת כתיבה", ולמי שאין את זה – פשוט קשה לו להתמיד גם אם הוא ממש יודע לכתוב. ידוע על סופרים ומשוררים ידועים בעולם, שלמעשה קיבלו את תהילתם מספר או שניים שכתבו, אך למעשה היו יושבי קרנות ובטלנים שבילו את חייהם בשתייה וברביצה חסרת מעשה בבתי מרזח.
בעולם, מכנים סופרים בשם "אנשי רוח", אך האמת היא שאם אין לאדם עשייה אמיתית מלבד הכתיבה, וכמות הכתיבה שלו אינה ממלאת את יומו, סביר להניח שהתואר הנכבד כשמו כן הוא, נפוח ומלא ברוח.
3.
אנשים העובדים בכתיבה, במוזיקה ובציור, חייבים להוסיף לעצמם עבודה קבועה שתחייב אותם לקום בבוקר ולפעול, אחרת הם עלולים לגלות, מאוחר מדי, שהם "אנשי רוח".
הוראה למשל, היא מקצוע מתאים גם לסובלים מדחיינות, מפני שהעבודה מחייבת אותם להתייצב מדי יום לפני כיתה וללמד, ועדיין, הם עלולים לסבול מדחיינות בכל הנוגע להכנת מערכים, לבדיקת מבחנים (ואפילו הכנתם) וגם בדחיית לימודים הדרושים לקידומם המקצועי.
כעיקרון, עצמאים ששעות עבודתם תלויות ברצונם החופשי, נמצאים בסיכון של דחיינות. אם כי, בעל חנות בהחלט מחויב לדפוסים היכולים לבטל את דחיינותו שכן החנות חייבת להיפתח בזמן, ועם זאת הוא עלול לגלות דחיינות בכל הנוגע להזמנת סחורה, לתשלום לספקים ואפילו בגבייה מלקוחות.
לעומת זאת, מורים פרטיים, או מפעילי חוגים, עלולים לסבול מדחיינות, והדרך הטובה לדידם היא למלא את יומנם בפגישות ובחוגים כדי להבטיח את עבודתם ואת פרנסתם.
שיהיה ברור, ברגע שמשימה נכפית על הדחיין, הוא פשוט יעשה אותה. כי הדחיין אינו בלתי יעיל, כי אם מתקשה בארגון עצמו, ברגע שעומדת לפניו משימה שאינו יכול להימנע או לדחות את עשייתה – הוא עשוי לפעול בצורה היעילה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אישי ועסקני ציבור ועוזריהם, עשויים מבלי משים לאבד זמן יקר של ימים, שבועות וחודשים, מכיוון שהפעילות הציבורית מטבעה תלויה לרוב ביוזמת העסקן (פרט לנושאים ציבוריים הנכפים עליו). כאשר הוא סובל מדחיינות שמקורה בחוסר קשב וריכוז, הוא עלול פשוט שלא לייצר עשייה. דוגמא פשוטה ניתן לראות בהבדל בין שרים יוזמים לשרים "ישנים".
גם בתפקידי ראשות עיר ניתן לראות הבדלים ברורים בין אנשים אנמיים שמעבירים קדנציה, לבין "בולדוזרים" אמיתיים שפשוט מזיזים עניינים.
ברגע שהעסקן הוא ממוקד ובלתי דחיין, עדיין נודעת חשיבות לעוזרים שלו. עוזר דחיין אחד "תוקע" את המערכת. דברים מגיעים עד אליו ופשוט מתמוגגים. לעומת זאת עסקן נמרץ המפעיל מערכת של עוזרים חרוצים כמותו, עשוי לחולל מהפכות חיוביות של עשייה ובנייה.
4.
האחריות על מקום עבודה מתאים נופלת בעיקר על האדם עצמו, ונכון יעשה אם יזהה את חולשותיו ויימנע מלקחת על עצמו תפקיד שמתנגש עם בעייתו, והסיכויים הם שייכשל בו. אולם, מטבע הדברים לא תמיד בני אדם מזהים את חסרונותיהם, ויש כאלה שגם לא איכפת להם. יש תפקיד אז הם ייקחו אותו ומה שיהיה יהיה. לכן יש חשיבות שמנהלים המחפשים צוות עובדים יראו מול עיניהם את נושא החריצות והביצועיות במקום נכבד בשיקוליהם.
השיקולים לקבלת עובד הם בדרך כלל הרושם שהוא עושה, הניסיון שלו, וכן המלצות שקיבל. לא כולם יודעים שלפעמים כל המעלות לעיל חסרות חשיבות כשמדובר בעובד עם בעיית דחיינות. ישנם עובדים מוכשרים ואינטליגנטים העשויים לחלום יום שלם בלי לעשות דבר. אלה כמובן מקרים נדירים, אך יש קשת של יכולות ארגוניות וביצועיות שאותם ניתן למדוד רק בבירור אמיתי בשטח ולא בזה שמסתמך על תעודות ורושם חיצוני ומילולי.
עד כאן הדברים הבאמת משמעותיים בכל הנוגע לדחיינות. במאמר הבא נעסוק בטיפים יומיומיים לכאלה המתמודדים עם בעיית הדחיינות, כיצד להתגבר עליה, וכיצד לשמור על עצמם מהמדרון החלקלק של הבטלה ואי העשייה.
