מעולם לא הגיעו אליי שפע של תגובות כמו אלה שהגיעו אודות המאמר "געגועיי לפעם". מסתבר שהוא נגע איפשהו בלבם של רבים, כי כל אחד מאיתנו חש וחווה את הדברים.

התגובות היו חמות אך לא כללו רק שבחים. היו בהן הערות והארות וגם פולמוסים, שאני לא מתכוון לחסוך מכם. היו כאלה שלא אהבו את השימוש המופרז שאני עושה בחיפה בכלל ובחוויותיי האישיות בפרט. זה המקום להבהיר שאני לא מתכונן לחדול מכך.

נכון, אני כותב על עצמי הרבה. אבל חשוב לי להבהיר שמעולם לא כתבתי על עצמי פרט טריוויאלי או אישי, אם אינו נושא עמו רעיון מסוים. איני מעלה על דעתי שמישהו מתעניין בפלאפל שאכלתי בילדותי, אבל כשאני רוצה לתאר את הפשטות של פעם, אני בפירוש אתאר זאת מהזווית האישית. זה מחייה את הדברים.

אני לא חושב שמעניין את מישהו כל משפט שאבי שיחי' אמר לי. אבל משפט כמו "לנצח מישהו, זה מסוכן לפעמים יותר מאשר להפסיד" – זה משפט שאני רוצה להעביר לקוראים שלי, ובהחלט לא אהסס לשתף אותם באיזו סיטואציה אישית הוא נאמר. זה ייתן הרבה יותר צבע לדברים. אגב אני מקפיד לצטט ולתת קרדיט לכל אדם שאומר לי דברי חוכמה. אין סיבה שאחסוך זאת מאבי.

אני מודע לכך שתמיד יהיו מי שירימו גבה. שלא תחשדו בי שפספסתי את זה… אבל אם זה מה שהיה מטריד אותי, לא הייתי כותב כמעט כלום. נראה לי שבסופו של דבר רוב האנשים אוהבים את הסגנון הזה, והמיעוט משלים איתו בלית ברירה… כל השאר מוזמנים להתעלם מהטור שלי. מי שמנסה לרצות את כולם, בסופו של דבר קופא על מקומו ואינו אומר או עושה דבר.

2.
אך רוב ההתייחסויות למאמר היו יותר ענייניות. הרבה נתפסו ל"פליקים", אם לחיוב אם לשלילה, אחרים התפלמסו האם טוב הדבר שיש היום "חינוך מיוחד" ואבחונים וקִטלוגים. היו שראו בטור מעין זלזול במפעלים חשובים שהוקמו, והיו שאימצו בחום מסקנה לפיה יש לבטל את כל הנ"ל, וכל השאר התבטאו על והשפע של היום לעומת המעט של פעם, על האושר, על המשמעת, על הפשטות ועל עולם שהיה ואינו עוד.

סבורני שהרוב המוחץ הבין את רוח הדברים, אך היה מיעוט שאימץ אותם כלשונם או דחה אותם לחלוטין. להם הקדשתי את הטור הזה, ואני חייב להודות שאלה שהתלהבו מהפליקים הדאיגו אותי יותר מאלה שהתנגדו להם… ואלה ש"הסכימו" בהתלהבות שצריכים לבטל את החינוך המיוחד, את האבחונים ואת הריטלין, פספסו אותי הרבה יותר מאשר אלה שהתריעו בפניי על הפגיעה בפיתוחים החשובים הללו.

טור זה הוא אפוא השלמה של הטור הקודם, הוא ידבר על איזונים בין פעם להיום, בין המצוי לרצוי, ויוכיח שלא צריך למחוק שום דבר. לא את העבר ולא את ההווה. רק למצוא ולעשות שימוש בטוב שבכל דבר.

3.
מי שביטא את הדברים בצורה המיושבת והנפלאה מכולם היה הרב אברהם יעקב דרובינדר, מחנך ומפקח חינוכי בת"ת "תורת שמשון" בנתיבות, שכתב לי דברי טעם, ואביא הדברים כלשונם:

"רציתי להעיר/להאיר על המאמר האחרון שכתבת ב"יתד השבוע" ח' באב. מאמר עם הרבה נוסטלגיה, ברור לי שכל מי שקרא את מאמרך ובזקנו יש כבר "הזמנות מגן עדן" (שער לבן בלע"ז…) הזיל כמה דמעות על עולם שעבר ואיננו.

השאלה היא, האם בחינוך זה יביא תועלת או יכול להזיק? ואסביר את דבריי. מי שייקח את המאמר הזה ויתחיל להתנהג בחינוך כמו פעם וגם זה מה שייתן לבניו, לפי מה שהוא קיבל בזמן שהיה ילד, ברור ופשוט שכל ילדיו יגיעו במקרה הטוב לקליניקה שלך, ובמקרה הגרוע לא ירצו לשמוע יותר על הדת הפרימיטיבית הזאת!

לא לטעות, אני לא שייך למחדשים! אני משתדל להמשיך לחנך ע"פ הדרך המסורה לנו, ע"פ היסודות שהרב וולבא זללה"ה הנחיל, אני רק משתדל להשתמש בנשקים של הדור שלנו, כל אחד מבין שלא שייך להילחם במלחמות של היום עם הנשק של פעם (אפילו שאז זה עבד מצוין), כך אי אפשר לדרוש מהילדים שלנו שיאכלו את האוכל של פעם עם הניסיונות של היום (האוכל של פעם התאים בדיוק לפי הניסיונות של פעם וכד').

אפילו שהדברים פשוטים, תמכתי יתדותיי על דברי מרן רה"י הגראי"ל שטינמן שליט"א, ששלחתי לשאול אותו לפני כמה שנים ע"י הרב פנחס כהן שליט"א איך מקיימים בדורנו את הרמב"ם בהלכות ת"ת, שאם התלמידים מתרשלים בלימודם על הרב להכלימם, ותשובת מרן רה"י הייתה שהרמב"ם הזה נכתב כשלא היה רחוב בחוץ, ולכן לתלמיד לא היה לאן ללכת ולכן היה חוזר. היום שיש רחוב שקורץ בחוץ, אסור לנהוג כך.

מי שייקח את הכתבה הזאת יעצור רגע, יחשוב למה אז גם היו מאושרים ויגיע למסקנה שצריכים להמשיך לתת לילדים רק עם גבולות, וכמובן שהגשמיות לא באה במקום הרוחניות (=הנאה וסיפוק רגשי), הוא זה שבס"ד ימשיך להעלות את ילדיו בדרך הנורמלית וברור שזה דרך ד'.

על מנת שלא תצא תקלה מהמאמר הזה, לענ"ד, היו צריכים להדגיש נקודה זו בצורה ברורה.

4.
אנו מוכרחים להבין שאת את הנעשה אין להשיב. לעולם לא נחזיר את העבר, ושלא נכון להעתיק תקופה רק מפני שאנו מתגעגעים אליה.

אם יחליט מחר מאן דהו שמכונות הכביסה גורמות לעצלות וניוון, ושבגללן בני אדם נעשים עצלים יותר, ולאור זאת הוא יבקש מרעייתו להתחיל לכבס ביד עם פרימוס כמו פעם, כל אחד יסכים שהריהו אדם מתעלל (אגב, בדרך כלל החבר'ה האלה לא יצאו לכבס בע צ מ ם. הם יכריחו את זולתם לעשות זאת).

מה שפעם היה שפע, היום יכול להיות עוני מחפיר. מה שהיה פעם מערכת יחסים בריאה, היום תיחשב כפגיעה והשפלה. מה שנחשב פעם מלאכה שגרתית היום יכולה להיחשב עבודת פרך.

ישנה כת נוצרית בארה"ב הקרויה "האמיש". אנשים אלה אינם מוכנים להכיר בהמצאות ופיתוחים שמספק העולם. הם נוסעים בעגלות רתומות לסוסים, אינם משתמשים בחשמל, ואינם מוכנים לעשות שימוש במכונות לצורך זריעה, חריש וקציר.

היהדות מעולם לא התנגדה לחידושים שמספק העולם, אלא אם כן אלה הם חידושים הנוגדים את ההלכה, ואכן אין שום התנגדות לטכנולוגיה, אבל לאינטרנט למשל ישנה התנגדות וזהירות מפני שהוא נוגד את אורח החיים התורני. לכן, להתלהב מהתיאור המקסים עליו כתבתי, זה בסדר. אפשר גם לקחת ממנו רעיונות כמו פשטות, משמעת והבנה בסיסית ששפע ללא תנאי אינו בונה ואינו נותן אושר, אלא להפך. אך אין להעלות על הדעת ניסיון פרטי לשוב אל העבר ו"לחיות כמו פעם", ובטח שלא להכריח את הזולת לנהוג לפי החלום שחלמת באספמיא.

5.
תשאלו איפה נקודת הגבול? פשוט מאוד.

עשה לך רב. יש לנו בסיעתא דשמיא את גדולי הדור, והם קובעים את הדרך אשר נלך בה. כל ניסיון ויוזמה פרטית לשנות את המציאות, הוכיחה עצמם כחותרים תחת יסודות ההלכה, ובסופו של דבר מחטיאים את המטרה ויוצרים מציאות הפוכה בבחינת "תפשת מרובה לא תפשת" ותופעת ה"שאלים" כדוגמא.

והכי לא נכון זה לנסות לכפות את הזולת מסביבך לנהוג על פי איזה חלום שחלמת או חלום של מישהו אחר שהתלהבת ממנו. בעיקר אם אתה אינך בדרגה הזו. הגיע למשרדי פעם אדם שעל פי לבושו נראה כ"חילוני עם כיפה". הביא עמו ילד עם פיאות וקרחת. אמר שלילד בעיות חברתיות קשות. ביקשתי מהילד לצאת ושאלתי אותו אם בת"ת של הילד הולכים כולם עם קרחת. הוא אומר לי בעיניים נוצצות "לא. רק אנחנו זכינו".

התעניינתי איפה הייתה נקודת הזכייה, אולי גם אני רוצה לזכות. הוא אומר לי "לא. זו היתה החלטה שלי. אני החלטתי שזה יהיה כפרה על עוונותיי…"

מעולם לא הייתי קרוב לזרוק בנאדם מהמשרד שלי כמו ברגע ההוא.
"את הבן שלך אתה מקריב קורבן? שייפגע חברתית, שירגיש משונה ומנודה? את עצמך תקריב", זעמתי, "ותתחיל בבקשה בביגוד החילוני שלך. תעזוב את הילד במנוחה".

יצויין, שלמרות הדברים הקשים הוא פעל כעצתי. אולי כי הרגיש שהם באים מתוך כאב אמיתי.

6.
עבר אין. העתיד עדיין. מה שיש לנו זה לחנך את ילדינו על פי דרכם, בדרך המתאימה למציאות חייהם. מותר לנו להתרפק על זיכרונות העבר, רצוי אף לקחת דברים בסיסיים משם, שאותם הזכרתי במאמר הקודם, ובעיקר יש לספר לילדינו על הילדות שלנו, שישמעו מאיתנו שהיינו ילדים מאושרים גם ללא השפע של היום, ושידעו גם ליהנות מהשפע אך גם להבין מאיפה באמת מגיע האושר.

אל לנו לבטל שיטות וקביעות שמכירות בחולשה זו או אחרת של ילד, אך אל לנו להתמכר להן, לקטלג ילדים ובכך לוותר עליהם. שם הסיפור כאן הוא איזון. בין מי שהיינו לבין מי שהילדים שלנו, בין העבר לבין ההווה, בין דברים שהיו ואינם, לבין דברים שזה מקרוב באו.

מותר לנו להתגעגע לפעם. כי חווינו את ה"פעם". הילדים שלנו לא. עלינו למצוא את הדרך שהם ירוויחו מהגעגועים הללו ולא יסבלו מהם.