במשך למעלה ממאה שנים נחשבו נשיאי ארה"ב, למנהיגים הבלתי רשמיים של העולם.
בתקופת המלחמה הקרה עד שנת 1990 היו למנהיגים האלה מתחרים בדמות מנהיגי ברית המועצות סטאלין, כרושצוב וברייזנייב. ברגע שגורבאצ'וב עלה לשלטון פסקה גם התחרות הזו. ומנהיגי ארה"ב ג'ורג' בוש, קלינטון ובוש ג'וניור, הפכו למנהיגים היחידים.
ואז הגיע פוטין והחזיר את התחרות, ולאחרונה הוא גם הולך לנצח בה ולהפוך למנהיג העולם הבלתי רשמי.
זה לא מה שאתם חושבים. לא קיבלתי כסף מאוליגרך כדי לכתוב את זה ולא איימו על בן משפחה המתגורר במוסקווה בין השאר. משום שאין ולא היה לי בן משפחה כזה, לפחות לא במאתיים השנים האחרונות.
פוטין הולך להיות מנהיג העולם משום שהוא תפס שתי נקודות שרוב בני האדם אינם מצליחים לתפוס. כיצד באמת שולטים על מדינה, כיצד שולטים על עם, ועוד יותר מכך – כיצד מחזיקים את השלטון הזה לאורך זמן, מבלי לפגוע בעם ובמדינה כלכלית ומדינית.
2.
כדי להבין זאת, נסקור את שתי סוגיה שלטון העיקריים. הסוג הדמוקרטי והסוג הדיקטטורי.
דיקטטורה בנויה על אדם אחד, ששולט על הצבא ועל מערכת המשפט ועל העיתונות.
שיהיה ברור שאם בוחנים את העניין רק מהיבט של "שליטה" הרי דיקטטורה, למרות שהיא שלילית, מהווה סוג שלטון מוצלח יותר. כמובן מוצלח לרודן אך לגמרי לא לעם בו הוא רודה.
הדוגמא ה"טובה" ביותר היא של צפון קוראה שם שולטת כבר שלוש דורות משפחה שהצליחה לשעבד את כל העם לרצונותיה ולמשוגותיה. בעיקר למשוגותיה. מסתבר שככל שאתה מדכא יותר והעם שלך עני יותר כך סיכוייך לשלוט גדולים יותר. זה מלמד משהו על אופי האדם. לא משהו טוב.
המגבלה של זה היא שאתה שולט רק איפה שאתה שולט. רק במדינה שלך. אזרחי שאר המדינות מסתכלים בפחד על מה שאתה עושה, ויעשו הכל כדי שלא תהיה לך דריסת רגל במדינתם. לכן הדיקטטור לעולם יהיה מנהיג מוגבל. הוא לא יוכל להיות מנהיג העולם.
הדיקטטור היחיד שכמעט הצליח לפרוץ את הקו הזה היה היטלר ימ"ש אך גם הוא הפסיד בסופו של דבר אפילו את מדינתו שלו.
3.
השיטה האחרת היא הדמוקרטית. זו אמנם לא שיטה נטולת חסרונות, אך עדיין השיטה הטובה ביותר המשלבת בין שלטון לבין חיים אזרחיים תקינים. ברעיון מדובר ב"שלטון העם" כי העם בוחר את נציגיו ויכול להחליפם מדי כמה שנים.
הבעיה המרכזית בדמוקרטיה היא שבירותו של השלטון. מכיוון שזה חייב לתת במה למתנגדיו, אלה עלולים לפעמים להיות חזקים ממנו ולהחליש אותו עד כדי למוטט אותו כליל.
לא תמיד השבר הזה נראה לעין. לעיתים עולם כמנהגו נוהג, אנשים נבחרים אחת לארבע שנים, מקיימיםפ טכסים, באים ומתדיינים ומחליטים החלטות, אבל זה רק משחק כי הם לא באמת שולטים. מישהו אחר שולט בהם.
4.
בטח אתם אומרים לעצמכם כעת: הוא שוב הולך לתקוף את בית המשפט. לא נמאס לו"?
אז זהו שלא.
זה נכון שבית המשפט, שזה כמה אנשים שממנים את עצמם, כלומר, דיקטטורה, שולטים כיום במדינת ישראל כמו בהרבה מדינות דמוקרטיות, אבל בית המשפט עדיין אינו הכוח הגדול ביותר. יש גוף שהכוח שלו חזק הרבה יותר מבית המשפט, וממנו בית המשפט שואב את רוב אם לא כל כוחו.
מדובר בעיתונות.
5.
תשכחו את כל מה שחשבתם על כוח. זה נכון שהכוח הכי גדול שאנחנו מכירים זה להרוג בני אדם, אך כוח זה כפי שכתבנו מוגבל. אתה לא יכול להרוג בני אדם במדינה דמוקרטית.
אבל אתה כן יכול לבייש אותם. להוקיע אותם.
וזה תפקידה של העיתונות.
הפחד הגדול ביותר של בני אדם, יותר מאסר ולעיתים גם יותר מוות זה שיביישו אותם שיוקיעו אותם לפני משפחתם וידידיהם. ראו למשל את אולמרט ואת קצב, הם היו מוכנים לשבת בתא סגור כמה שנים ובלבד שלא יביישו אותם כך.
בבריה"מ כלאו אנשים על חתירה נגד השלטון אבל לא היה בזה בושה. אפילו היה בזה קורטוב של גאווה. אדם גאה יש לו בשביל מה לחיות אדם מושפל מאבד טעם בחייו ומייחל לעיתים למותו.
לא לחינם כתבו חז"ל "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים".
6.
נניח שיתאספו מיליון איש למחות כנגד בית המשפט, אבל הרמקולים יהיו בשליטת מאה אנשים שיכריזו בקול מחריש אזניים "התאספנו כאן כדי לחזק את ידי בית המשפט", כל ההפגנה תהיה לשוא שכן מי שמשתלט על השיח הוא המנצח.
וזה בדיוק מה שקורה כאן. העיתונות הכתובה המשודרת והחזותית מוחזקת על ידי קבוצה קטנה שמחזיקה בדעות ש95% מהעם מתנגד להם נמרצות אבל בדיוק כמו ההפגנה ההיא, זה חסר חשביות מה שהם חושב, מה שחשוב זה מה ששומעים ורואים וזה עוד לפני האיום בשוט הבושה.
כשמישהו מנסה לצעוק ולגבור על הרמקולים –הפם מופנים כלפיו ומביישים אותו בצורה כזו שאין לו כוח להשמע אצ דעותיו ואז נותנים כוח בידי בית המשפט לגזור דינו. בית המשפט יכול לעשות זאת רק בכוח העיתונות שמפחידה את הממשלה מלהצר רגלי בית המשפט…
הבנתם כעת מהו מקור הכוח?
7.
פוטין היחיד שהבין יותר מכולם.
ומה שהוא עושה, זה לא להרוג אנשים ולא להצר ידי אף אחד – פרט לעיתונות.
הוא דמוקרטי, נותן אפשרות לכולם להתפרנס ולחיות את חייהם, אבל יש לו סייג אחד: הרמקולים יהיו אצלי. אני לא אתן לאף אחד להשתלט עליהם כי הם מקור הכוח!
אגב, הוא גם לא מכריח עיתונים לכתוב בעדו וגם אין לו בעיה שיכתבו בעד אחרים. יש לו סייג אחד. "אתם לא תכתבו נגדי או נגד אנשיי, לא תביישו אותנו לא תשתלחו בנו". זה הכל. זה הדבר היחיד שמעניין אותו. הוא מבין שזהו מקור הכוח והוא זה שרוצה להחזיק בו.
רוב העיתונאים מבינים את זה ומפסיקים לתקוף אותו. את אלה שלא, וזה הצד הפחות נחמד שלו, הוא פשוט הורג. התוצאה אותה התוצאה.
8.
עיתונאים שמדברים נגד פוטין נרצחים, או כפי שנהוג לומר "מוצאים את מותם" אפילו מבלי שחיפשו .הם מתים בדרכים מוזרות ומפתיעות כגון: הרעלה רדיואקטיבית, נורים או נזרקים מהחלון.
הכתב הצבאי של ה"קומרסנט", איבאן ספרונוב, נפל מן החלון ומת. ספרונוב אינו נחשב כמי שמחבב את ספורט הקפיצה מהחלון וכולם משערים שיש קשר בין התחביב המפתיע הזה לבין העובדה. שנחשב מבקר חריף של פוטין ושל השלטונות. כמובן העיתונות המגוייסת (בכפייה) לפוטין פרסמו שהוא נחקר בחשד שגילה סודות מדינה. אשמה חמורה ביותר, בעיקר ברוסיה כך שאפילו תהילה אחר מותו לא קיבל.
אנה פוליטקובסקיה, העיתונאית שסיקרה את המתרחש בצ"צ"ניה, ורמזה לאשמתו של פוטין בפיצוץ בנינים רבי קומות במוסקווה במטרה לגייס דעת קהל נגד הצ'צ'נים נורתה למוות אחרי שהוזהרה. העיתונאי יורי שצ'קוצ'יכין מת מתגובה אלרגית אחרי שחקר וגילה העלמות מס של גורמים ב – FSB, הגוף הביטחוני שהחליף את הק.ג.ב, שבראשו עמד פוטין, כנראה מותו התבצע בידי מישהו שאלרגי לחקירות… פאול חלבניקוב, שחקר שחיתות של אנשי הון רוסים בעלי קשר לשלטונות, חוסל ביריות.
והמוות הכי ססגוני, אם ניתן להתבטא כך, היה של אלכסנדר ליטוויננקו, איש שירותי הביטחון הרוסים לשעבר, שחקר התנהלותו של פוטיןבמטרה לפרסם. ליטוויננקו מת בייסורים אחרי שהורעל באמצעות פלוטוניום. תבינו את העניין, הכמות שהרגה אותו נהיתה יכולה לפוצץ חצי עיר. אני יותר מחושד שפוטין רצה מוות ססגוני ואכזרי כדי לאותת לכולם כמה מטורף הוא יכול להיות כשמישהו מתכוון להשמיץ אותו.
9.
שלא תובן כאן חלילה תמיכה במעשיו של פוטין, אך מנגד חשוב היה להדגיש את כוחה המוגזם של העיתונות המהווה ממלכה דקטטורית המסוגלת לשפוך את דמם של בני אדם. ואם אתם תצטרכו לבחור בין עיתונאי קטן ומרושע, לבין אלף אנשים שהוא שופך את דמם ומיליון אנשים שפוחדים לפתוח את הפה בגללו, נראה לי שהבחירה לא תהיה קשה במיוחד.
