כמה ימים לפני העצרת ההיסטורית שנערכה בירושלים, שאל אותי איש תקשורת חילוני בשיחה שלא לציטוט: 'תגיד, מדוע אתם נותנים את הפרס הזה ליאיר לפיד. אתם לא מבינים שהוא זקוק לעצרת הזו כמו אוויר לנשימה?'
עניתי לו: 'ומה נראה לך? שבצד שלנו לא חשבו על זה? ואומר לך עוד יותר: היו אנשי ציבור שהביעו את הסברה שאתה טוען לי כעת, וגדולי ישראל אכן שקלו זאת. ואם הם החליטו "עצרת" תאמין לי שזה הדבר הכי טוב בשבילנו'.
יום לאחר העצרת הוא היה על הקו: "תשמע, הרבנים שלכם צדקו לגמרי, אתה לא מבין מה העצרת הזו עשתה לחילוניים כמוני. אני אגיד לך מה אני ראיתי: קהל שקט להפליא, לא מתלהם, לא מתפרע וגם לא מצהיר הצהרות. רק מתפלל.
אבל בשקט הזה הייתה הבנה מאוד ברורה. זהו שקט שנובע מציות. האנשים שותקים ומתפללים כי רבניהם הורו להם לעשות כך. ברגע שיורו להם אחרת. הם ינהגו אחרת. זה ברור לי ללא היסוס. לפתע שמחתי (ואני מאמין שכך גם חבריי החילוניים) שאתם נמצאים בישיבות ומקשיבים לרבנים שלכם. האופציה הצבאית נראתה לי פתאום מפחידה יותר".
אמרתי לו: "אני בכלל לא בטוח שהרבנים שלנו ביקשו להבהיר לכם מסר כלשהו. איני נכנס לשיקוליהם אך כפי שאני רואה את הדברים, המטרה היתה חיזוק פנימי. ברגע שאנו חזקים מאוחדים וחשים כוח אחד גדול – שום חוק לא יוכל לנו".
ואכן, רחובות ירושלים שנצבעו שחור, יוכלו להעיד כי לא רק הצבע היה שם אחיד. גם הלבבות היו כאלה וכשהפכו הרחובות הללו לרחבת הריקודים הגדולה ביותר בעולם כולו, הם חשו את רקיעות הרגליים של מאות האלפים ואילו הכבישים היו מדברים, בוודאי היו אומרים לעצמם "בחיים לא קפצו עלינו ככה…"
אלא מה, באותה שעה עצמה, ניצבתי ברחבת ריקודים קטנה בהרבה, באולם שמחות שמם, שעה לפני חופת בני ושאלתי את עצמי עם מי אנחנו הולכים לרקוד בדיוק בערב הזה?
2.
בסיום כינוס שלוש מועצות גדולי התורה בבני ברק, בשבוע שקדם לעצרת, כשהוקראו ההחלטות הכינוס, היה סעיף אחד שדיבר על עצרת תפילה וזעקה של הציבור החרדי.
וכאן היתה פסקה שעסקה במועד הכינוס: "ל' אדר א' או ז' אדר ב'". איני חושב שהרבה אנשים שמו את ליבם לתאריך. תהיה עצרת. זו הבשורה. מתי? למי זה כבר משנה?
אך כמה מאות אנשים החסירו פעימה. מדובר באנשים שמחתנים את ילדיהם (או מתחתנים בעצמם…) באחד מהתאריכים הללו שנחשבים לשיא בעונת החתונות.
ומייד הגיעו ההרגעות: "עזוב, אין סיכוי שיתארגנו בתוך פחות משבוע" אמרו לי ידידים "כזו עצרת גם שבועיים לא יספיקו".
יומיים לאחר מכן נפלה ההחלטה. העצרת תתקיים ביום א' ל אדר א'. כל מי שמתחתן ביום זה אמור היה לדאוג. ובתוכם בני נ"י.
3.
התגובה של בני הייתה תוך שימוש (מופרז) בהומור הציני העגמומי: "אבא, תגיד להם שיש לי חתונה ואף אחד לא יבוא אליהם"…
לי זה הזכיר את הבדיחה הידועה על אישה מבוהלת המתקשרת לבעלה: "איפה אתה?" היא שואלת "בכביש ארבע", הוא עונה.
"תיזהר מאד כי מדווחים בתקשורת שיש איזה משוגע שנוסע בניגוד לכיוון התנועה…"
והבעל עונה: "דיווחו על משוגע אחד??? אני רואה כאן מאות משוגעים שנוסעים כנגד כיוון התנועה…"
אלא שהבדיחה הנוגה הזו, היתה הפעם על חשבוננו.
4.
לא היה טעם "לפנות למארגנים לשאול למה אתם עושים עצרת בדיוק בשמחה שלנו" כי אם היו מזיזים אותה ליום אחר כלום לא היו אנשים אחרים שמתחתנים ומפסידים?
לכן האופציה היחידה המוכרת לנו – היא להשלים עם המציאות ולפעול על פיה. במהלך הימים הקצרים הללו מצאתי את עצמי שואף לשתי שאיפות המנוגדות זו לזו: האחת, שבעצרת יהיו כמה שיותר אנשים. שיהיה קידוש השם. ששום דבר חלילה לא ישתבש, שבני ברק תישאר ריקה מאדם וכולם יסעו ויקדשו שם שמים. (אני מבטיח שדבריי אמת וזו היתה שאיפתי).
מצד שני, שאיפה אחת פשוטה, שהחתונה של בני תהיה שמחה ושיבואו כל המוזמנים שהזמנו ואפילו מחצית מהם. הבעיה שכל הסימנים הראו שהשאיפה האחת סותרת את השניה. אם יהיו מאות אלפים בירושלים עד השעה שש וחצי, ירושלים ומבואותיה יפקקו כפי שלא נפקקו מעולם ואם יקרה נס אז הראשונים שיצליחו להימלט משם יגיעו בערך בשעה עשר וחצי. רבים (וטובים?) הזכירו לי את הלוויה של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל "שאנשים שכבו על המדרכות עד ארבע לפנות בוקר.
מאיפה שלא תסתכלו על זה הדמיון על אנשים שכובים על מדרכות (ואני יש לי דמיון) לא הוביל לשום מחשבה אופטימית לגבי מה שהולך לקרות בחתונה שלנו…
5.
כלפי חוץ אומנם שידרתי אופטימיות לא זהירה, אך בני שמכיר אותי היטב קלט היטב מה קורה בפנים ואז השלים את הבדיחה הראשונה, אלא שהפעם ההומור היה פחות ציני ויותר עגמומי: "תראה אבא, זה כבר לא חתונה של מוישי ולדר. כעת זו כבר 'חתונת מצוה' . אנשים יבואו רק בשביל החסד שבדבר".
הדברים יצאו מפיו ופני… חפו. וכבר תיארתי לעצמי בדמיוני (ואני יש לי דמיון) כמה אברכים באיצקוביץ שדופקים בסוף מעריב לעשרת הקשישים שלא נסעו לעצרת עם פתק מפורש מהרופא "מיירי ורבייסיי, יש כאן הזדמנות מצויינת לחסד של אעמעס. לא. לא לוויה חס ושולם, מי דיבר על הלוויה? חתונה מצווה. כן, ב'דודאים', ארגנו כאן מיניבוס הלוך חזור, רק תגידו 'מזל טוב' ויש לכם עויילם הבא".
6.
בשעה שש ורבע הסתיימה העצרת. והכל יצאו במחול, ובאורח נס הטלפונים מתחילים להגיע: אוטובוס של חברון בדרך, בחורים חתכו קצת מהריקודים ופשוט באו, מסדר הקידושין (הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א), פילס דרכו (על ידי חצי תריסר עסקנים חשובים שידעו היטב לאן מועדות פניו, הזיזו כמה וכמה אנשים (חמישים אלף בלבד, לא משהו היסטרי)…
בשבע ורבע מתחילים להפציע אנשים. בשבע וחצי מגיע האוטובוס מהישיבה ומיד לאחריו ראש הישיבה שליט"א, תפילת "ערבית" במהלכה זרם של ציבור שהגיע מההפגנה ובשעה רבע לשמונה. רבע שעה לאחר השעה שנקבעה בהזמנה (ובינינו, מי מתייחס אליה?) עמד בני תחת החופה עם למעלה ממאתיים אורחים. קשה לתאר את השמחה וההתרגשות שהיתה מנת חלקנו.
7.
וזו היתה רק ההתחלה. מסתבר שהציבור כולו שתכניותיו ממילא השתבשו וגם רצה לעשות חסד, מיהר לחתונת בני ולחתונות אחרות שהתקיימו בכל רחבי הארץ. מסתבר, שאווירת התרוממות הרוח והאחדות שהיתה שם, נפחה בלב הציבור רוח של אהבה וחסד והריקודים השאירו לכולם גם טעם של עוד, וכך זכינו אנו וכל מי שעשה שמחה ביום מיוחד זה, לכמות גדולה מכפי שציפו, ומהעניין החשוב של שמחת חתן וכלה לא נפגם בכהוא זה.
