פרשת כי תישא י"ז אדר א' תשע"ט

"יש אנשים המתמודדים עם קשיים ועם צרות ויכולים להם, מול אנשים שדרכם סוגה בשושנים, אך דעתם חלשה והם נופלים ברוחם מכל רוח דימיונית. זה עניין של אמונה בקב"ה ובחירה של אדם לבודד את החלקים הטובים ולהביט בהם במקום לעשות את ההפך,,
1.
בשבת דיבר בבית הכנסת שלנו בחור בן ,20 י.ש. מישיבת "וולפסון", והוא דיבר כל כך יפה שאני חייב לשתף אתכם בעיקרי דבריו.
הוא פתח בנאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ושאל כיצד ניתן לשלוט על השמחה או העצב? אם אדם הפסיד את רכושו באדר, איך ייתכן שירבה בשמחה ואם אדם זכה בלוטו באב, כיצד יוכל למעט בשמחה?
הוא הרחיב את הדברים לשאלה הידועה על "ואהבת" כיצד ניתן לצוות על אהבה, לקב"ה, "לרעיך", הלא כל אדם אוהב את הזולת על פי מעשים שעושה או לא עושה ועל פי האישיות יש לו או אין לו, האם בכלל ניתן להורות לאדם "אהב", "שנא", "שמח", "העצב לך?"
ואז הוא ענה, במספר אנקדוטות, שבעצם הגדירו מחדש אצל המתפללים את כל מה שחשבנו על רגשות ומחשבות ותחושות.
בני אדם סבורים שרגשותיהם ותחושותיהם קשורים לאירועים שמתרחשים בחייהם. מסתבר שלא כך הדבר ולהלן שתי דוגמאות:
2.
אדם מגיע לביתו וכמה דקות לאחר מכן נשמע קול נפץ מהסלון, הילד שיחק בכדור למרות אזהרות ברורות וחוזרות על עצמן, וניפץ את האגרטל של הדודה מבלגיה ששווה כמה אלפי שקלים.
האב יכעס על הילד שלו. הוא גם יגער בו, ובצדק. "למה אתה משתולל ככה? משוע אתה לא יכול להקשיב לנו?" הוא יודיע לו שהוא מתכוון להעניש אותו על כך, אך העונש הכי גדול של הילד זה הכעס והחרון של הוריו.
ואז… פתאום טלפון מרעיש. אחותו של האב, ילדה בן לאחר 15 שנות נישואין. כל המשפחה השכונה והעיר כמרקחה. האב פוצח בריקוד "סימן טוב ומזל טוב" ואומר לבן שלו "זהו סימן משמים למזל טוב". מה שבטוח שהוא שמח ומאושר ואין לו אפילו טיפה מהצער הכעס והחרון שחש רגע לפני.
האגרטל של הדודה מבלגיה, עדיין מונח לו כהפך שאין לו אבנים. הרסיסים עדיין מפוזרים על הרצפה והכיסאות והספרים, ועם כל הכבוד לאחותך ולבשורה הנפלאה הגדולה אין לך כבוד לאגרטל המפואר? (אז מה אם הדודה קנתה את זה ב"הכל הדולר" אתה הרי לא יודע את זה…).
3.
דוגמא נוספת:
שני בחורים מבני ברק מהלכים ברחוב ולפתע מסתער עליהם כלב אימתני.
האחד מהם בורח לגינה סמוכה והכלב אחריו, הוא מטפס על הנדנדה (למרות השלט המודיע על תקרה של גיל 10), הוא נאחז בצורה משונה בגג של הנדנדה וכולו מבועת מהכלב המפחיד.
אבל החבר שלו, הוא מחיפה. או מנתניה, שם יש כלבים לא פחות מאנשים, והוא אוחז בכלב, מרגיע אותו מלטף אותו ואגב כך מסמן לחבר שלו להתגלש או לרדת בדרך אחרת, בעוד הוא מעסיק את הכלב….
איך דבר כזה ייתכן. הלא זה אותו כלב? איך ייתכן שאת בחור א' הוא מפחיד עד כדי אבדן עשתונות ואת בחור ב' הוא דווקא מרגיע, ואין לו בעיה להישאר איתו גם שעה?
4.
והנה היסוד החשוב:
אין זאת אלא, שלא המציאות היא זו שגורמת לשמחה, לעצב, לפחד ורוגע אלא אנחנו אלה שמחוללים אותה. אנחנו שולטים בה, אנחנו יכולים לכוון את מחשבותינו, פחדינו, תקוותנו, שמחתנו וצערנו. אנחנו אלה שיכולים לשלוט בזה.
הקב"ה הוריד לעולם את העצב, השמחה, הפחד והתקווה. בני האדם בוחרים במה להיאחז. על מה להביט, ובעיקר איך להסתכל על הדברים.
אנחנו יכולים לראות אנשים שלא חסר להם דבר. יש להם כסף ורכוש ומעמד חברתי, והם מלאי עצב ומחשבות שליליות ודיכאון קיומי. הם הולכים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיטיבו עם חייהם, אותם חיים שאחרים חולמים עליהם, ומקנאים בהם בגללם.
ולעומתם, אברכים, שחיים ממה שיש, נמנעים ממותרות באופן אידיאולוגי (שכן לו יצאו לעבוד היו עשירים יותר מרוב האנשים שיצאו לעבוד כי לא הצליחו בלימוד… ברור שיש להם את היתרון). אך הם בוחרים לחיות את חייהם בהדגשים אחרים – ומאושרים על כך.
5.
הבחור סיפר סיפור בשם המשגיח הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק"ל על יהודי עני מרוד שהיה מתפלל בכוונה מיוחדת את ברכות השחר ויום אחד פגש אותו אחד המתפללים ואמר לו: אני מאד מעריך אותך אבל אולי תסביר לי איך בדיוק אתה מכוון בברכת "שעשה לי כל צרכי"? עם כל הכבוד אתה רעב אפילו ללחם ובוודאי שאין לך את צרכיו של אדם מהישוב, האם אינך עושה שקר בנפשך כשאתה אומר "שעשה לי כל צרכי?"
האיש הביט בו ואמר: "תגדיר מהו צורך? אתה באת מנקודת ההנחה שהצורך שלי הוא אוכל ובית יפה ובגדים יפים, אבל אני יהודי מאמין. אני מאמין כי אם אני אביון, כנראה שזה תפקידי בעולם הזה. זה התיקון שלי או שזה העלייה שלי. כלומר אני נגדיר את העוני שלי כ"צרכי" ובעניין הזה של העוני… תאמין לי הקב"ה נתן לי *כל* צרכי. דווקא בברכה הזו שאתה כל כך מתפלא עליה, דווקא אותה אני יכול להתפלל בלב שלם כי כמו שאני מכיר את המצב, הקב"ה נתן לי עוני "פירסט קלאס", עוני מושלם. הרבה יותר מצרכי…".
6.
יהיו כאלה שיראו בדברים מעין "משחק בנדמה לי". "נו באמת" הם יאמרו "עם כל הכבוד, יש עוני ויש עושר, יש שמחה ויש עצב".
דווקא אליהם מכוון המאמר הזה. כי הם טועים. הם נותנים לאירועים ופרטים לנהל אותם, ואילו האנשים שאותם הם מכנים "אנשי נדמה לי" אינם נותנים לאירועים סביבם לנהל את חייהם ואת תחושותיהם.
מכאן תבינו כיצד יש אנשים המתמודדים עם קשיים ועם צרות ויכולים להם ואנשים אחרים, שדרכם סוגה בשושנים, אך דעתם חלשה והם נופלים ברוחם מכל רוח קלה, לעיתים דימיונית. זה עניין של אמונה בקב"ה שמנהל את העולם בדרכו, ובחירה של אדם לבודד את החלקים הטובים ולהביט בהם במקום לעשות את ההפך, והבנה שכל מה שרוב העולם מזהה כאושר או כעצב או שמחה או פחד או ביטחון זו אילוזיה. הרגשות הללו קיימים בעולם ובני האדם משדכים אותם לאירועים שקורים להם בעוד המציאות היא שיש להם שליטה על המחשבה, על ההרגשה.
7.
אין הכוונה בטור זה להתכחש לקשר בין צרה לעצב, ובין בשורה טובה לשמחה. אין הכוונה לעסוק כאן בחיי שעה אלא בחיי עולם.
אדם שמח יכול להיות עצוב כשצריך וזה עדיין לא מפקיע אותו מחזקת "אדם שמח". אדם עצוב יכול לנסות לשמח את עצמו (ולמרבה הצער יש העושים זאת בעזרים טכניים כמו אלכוהול ודרומה משם), ועדיין יישאר אדם עצוב ועזרים אלה רק ינתקוהו מהיכולת הנפשית שלו *לבחור להיות אדם שמח* כי הוא עסוק למלא עמו בהנאות שמסיחים את דעתו מהתמודדות שיכולה גם להוציאו ממצבו וגם להביאו לידי שליטה על תחושותיו.
8.
רמב"ם הלכות דעות פרק ב', יד': "וכן לא יהיה בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטיל ממלאכה, אלא בעל עין טובה:  מעט עסק, ועוסק בתורה; ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו. ולא יהיה לא בעל קטטה ולא בעל קנאה, ולא בעל תאווה ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. כללו של דבר–ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית; והוא ששלמה אומר, 'וכל דרכיך, ייכונו'"(משלי ד,כו)