חטיפתם של גיל-עד שאער בן 16 מטלמון, נפתלי פרנקל בן 16 מנוף איילון ואייל יפרח בן 19 מאלעד מהווה את אם כל הפחדים של כולנו. כל הורה שולח את ילדיו בכל בוקר בידיעה שהם ישובו. למרבה הצער כמעט בכל שבוע ישנם ל"ע ילדים ונערים שאינם שבים, בגלל שהם מוצאים את מותם בתאונות דרכים ושאר מרעין בישין. עם זאת, במקרים של מוות ישנו תהליך של אבל, ניחומים שבעה ושלושים. ישנו תהליך של פרידה ו"בידוע מת משתכח מן הלב".
המצב בו הורים אינם יודעים היכן ילדיהם, אם פוגעים בהם או מניחים להם, אם הם מצויים בתנאים קשים או טובים ובעיקר אם הם חיים או ל"ע מתים, עלולה להטריף מוחו של אדם. ההוכחה הגדולה לכך היא מה שקורה במדינה. הרי בכל יום מתפרסמים אסונות נוראיים, מיתות משונות בתאונות דרכים או בפיגועים, והמדינה חוזרת לסדר היום. ואילו במקרה הנוכחי, חלוקת הקשב מתרכזת כיום בחדשה אחת ויחידה – היעלמות הנערים. שום דבר לא מעניין יותר אף אזרח במדינה כולל ראשיה.
ואם בראשים ובזקנים עסקינן, מה יאמרו צעירי הדור המודעים לכל פרט ופרט בפרשה ונחרדים אל לבם?
2.
זיכרון נעורים ישן:
כשלמדתי בישיבת "משכן יעקב" בחיפה, נעלם בשכונה הסמוכה, שכונת דניה היוקרתית, נער בן גילנו בשם דני כץ.
דני, בנו של משה כץ, יו"ר חברת החשמל דאז, יצא לבקר את חברו ולא חזר הביתה.
לאחר שלושה ימים של חיפושים, נמצאה גופתו במערה בקרבת היישוב סכנין. סמוך למערה בה נמצאה הגופה, נמצא מכתב שהוביל את חוקרי המשטרה אל סמיר גנאמה מסכנין, שהודה במעשה לאחר מספר ימים ואף הפליל ארבעה בני אדם נוספים שסייעו לו בכך. הם נשפטו לחמישה מאסרי עולם.
לא אשכח את המתח והפחד שהיו מנת חלקנו. "משכן יעקב" היתה ישיבה מבודדת בלב הישימון של הכרמל. המרחק בין השכונה הקרובה ביותר (דניה) היה רבע שעה הליכה. (במאמר מוסגר, מבחינה חינוכית זה הדבר המומלץ ביותר. במשך שלוש שנים היינו סגורים בבניין אחד, ופשוט ישבנו ולמדנו. לא היה שום דבר אחר לעשות. אפילו לא חנות מכולת ללכת אליה. פעם בחודש היתה שבת חופשית, ובכל השאר היינו בבניין אחד, אמנם עם תנאים מצוינים אבל בפירוש מקום שהעביר את ימי נעורינו באווירה חינוכית ולימודית).
המחשבה על כך שנער בן גילנו נחטף ונרצח מרחק של רבע שעה הליכה מאיתנו, היתה בלתי נסבלת, מה עוד שהגיעו לאוזנינו תיאורים כיצד נעשה הדבר. אני זוכר חודשים רבים של סיוטים שעברו עלי באותה תקופה. אני משער שסיוטים כאלה פוקדים את הילדים והנערים של היום השומעים והקוראים על חטיפת שלושת הנערים. מוטב שנהיה ערניים לכך. רובם לא ידברו על כך, כפי שאני לא דיברתי, לא עם הורי ולא עם חבריי.
3.
זיכרון ילדות עוד יותר ישן:
שנת תשל"ז. אני ילד בן שמונה. באנו לבקר מישהו בבית החולים רמב"ם בחיפה. ברקע נשמעו צעקות נוראות. "מה זה?" אני שומע את הורי שואלים "זה חייל שנפגע בתאונה. שתי הרגליים שלו נקטעו. הוא צועק כבר כמה שעות. מסכן" אומר המאושפז.
הצעקות הללו, בליווי ההסבר המפחיד ליוו אותי בשלושת השנים הקרובות. בימים ובלילות, במקומות חשוכים ובחדר המדרגות, תמיד ליוו אותי הצעקות הללו עם ההסבר: "זה חייל שנפגע בתאונה. שתי הרגליים שלו נקטעו. הוא צועק כבר כמה שעות. מסכן". אמנם מעולם לא ראיתי את החייל, אבל הדמיון שלי (ואני, יש לי דמיון), הראה לי אותו, ואת רגליו שאינן עוד, במאות צורות שכולן צעקו לתוך ראשי. ואיש לא דיבר איתי על כך, ואיני מאשים אותם על כך. כלום ידעו את מה שמתחולל בראשי?
4.
הילדים של היום אינם שונים. ישנם ילדים שניכר עליהם שהם חרדתיים. הם באים אלינו ביום ומספרים על פחדיהם, הם מעירים אותנו בלילה אחוזי בעתה. אך כנגדם ישנם ילדים שלא יבואו אלינו כי אם יישארו עם פחדיהם, ופחד לעולם אינו עושה טוב לאדם, מבוגר, נער וילד.
בל נחשוב שאם לא נדבר עם הילדים על הנערים שנחטפו הם לא יחשבו על כך. הם יחשבו גם יחשבו, אבל יעשו זאת לבד. הלבד הזה עלול להביא אותם לפחדים גדולים יותר ואף לטראומות.
"לדבר על זה" זה אומר להיכנס לשיחה עם הילד/ הנער לוודא מה הוא יודע, ומה הוא מרגיש, וכאן יבואו מילים של הרגעה שהיעילים בהם הם ביטחון בקב"ה, שמנהל את העולם. עולם שבכדי שיהיה בו טוב חייב להיות בו גם רע, ובכדי שיהיה בו שלום חייבת להיות גם מלחמה, ובכדי שבני אדם יבחרו בטוב חייב להיות גם יצר הרע.
וגם דברי חולין מרגיעים, כמו ההסבר שמי שאינו נוסע בטרמפים לא ייחטף (גם אם זה לא לגמרי נכון) ושדברים כאלה הם נדירים ואין סיכוי שיגיעו אליהם. בעיקר לדבר ולדבר, ולהזכיר לילדים שיש להם אבא ואמא שדואגים להם, ואוהבים אותם, ומשגיחים עליהם בכל רגע ורגע.
5.
כאשר אנו נתקלים בילדים/ נערים ואפילו אנשים באמת חרדתיים, כאלה שחוששים כל הזמן מכל דבר, ובכן לאלה מומלץ לנסות, טיפול ששמו CBT. לאלה שלא שולטים באנגלית, בטח שמעתם את המילים "סי.בי.טי" שזה בעברית: טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
"קוגניציה” פירושה הכרה. כלומר, הטיפול מתמקד בדרכי חשיבה וחותר לשנות את האופן בו אנו חווים דברים- על ידי זיהוי המחשבות הבעייתיות שחולפות לנו בראש ממש בעיצומן, שינוי הפירוש שאנו מעניקים למחשבות הללו, והחלפתן במחשבות ותובנות הפוכות. כאלה שמעצימות ומחזקות אותנו- ובכך, למנוע את המצוקה והחרדה הקשה המתלווה למחשבות בעייתיות מסוג זה.
טיפול קוגניטיבי מבוסס על הנחת היסוד החשובה שהתגובות שלנו למה שמתרחש סביבנו מבוססות על תכנים מחשבתיים פנימיים של כל אחד מאיתנו, עליהם ניתן להשפיע ואותם ניתן לשנות, גם אם המצב החיצוני לא משתנה.
השיטה עושה שימוש בכלים קוגניטיביים – באמצעות שיחה, יסייע המטפל לזהות את התכנים הפנימיים הבעייתיים שנבנו במהלך חייו של המטופל; המבוססים בעיקר על פחדים וחוויות עבר ולא על המציאות האובייקטיבית, בחינת הפרשנות והתגובות שלו, וניתוחם באופן שיאפשר תיקון המחשבה בזמן אמת, דרך פירוש מאוזן ומותאם יותר.
"טיפול התנהגותי" חותר לשינוי דפוסי ההתנהגות המזיקים שלנו. הוא מחזק את ההתנהגויות המועילות, ומנסה להפסיק ההתנהגויות שמזיקות ופוגעות באיכות החיים ובתפקוד היומיומי, ולהחליף אותן בדפוסי התנהגות חדשים, מועילים ומותאמים למציאות.
במילים אחרות, בעוד הטיפול הקוגניטיבי מטפל בסיבה, הטיפול ההתנהגותי עוצר את ההתנהגות עצמה. השילוב ביניהם הוא בבחינת "אחר המעשים נמשכים הלבבות" ולהיפך.
בניגוד לטיפול פסיכולוגי המתמקד ו"חופר" באירועי העבר ובניתוחי משמעותם, העלול לדעתי רק לפתוח פצעים במקום לטפל בהם, C.B.T הינו טיפול קצר מועד, (בין 3 ל-6 חודשים) המתמקד ב"כאן ועכשיו" – הוא עוזר לפתח דפוסים בריאים דרך תרגול מטלות, הגברת הביטחון העצמי, הפחתת הצורך בשליטה ופרפקציוניזם, עצירת מחשבות מעוותות ומטרידות ושליטה בתדירות ובעוצמת הרגשות הלא נעימים והבאתן לרמה נורמלית.
6.
אך הבסיס להרגעת פחדים באשר הם, היא האמונה התמימה. נכון שבמקרים רפואיים ופסיכולוגיים חייבים להיעזר בטיפולים ואף בתרופות, אך גם לחרדתיים הגדולים ביותר, יש תרופת הרגעה ב ס י ס י ת ושמה אמונה.
הידיעה כי יש מנהיג לעולם, והוא טוב שדרכו להיטיב, והוא יודע צפונות בני אדם ואת הדרך אשר ינהל את עולמו, מרגיעה יותר מכל אמצעים אחרים.
כמה אומללים חסרי האמונה, כמה בודדים וחלשים הם ונפחדים כעלה ברוח, הסבורים כי אין להם גואל ומכיר.
