תזכרו את הרגע הזה בו שמעתם ש"יהדות התורה" קיבלה שבעה מנדטים, את תחושת הקידוש שם שמים שנעשה בסיעתא דשמיא מיוחדת על ידי כל יחיד ויחיד מכלל ציבור החרדים.
רוב הסיכויים שפשוט התעוררתם בבוקר לבשורה המשמחת, אלא אם כן אתם שייכים לאותם אנשים מוזרים (שכותב השורות נמנה עימם) שלא עצמו עין בלילה ועקבו אחר כל קלפי וקלפי דרך המטות.
תזכרו את הרגע הזה מפני שאלה הם רגעים נדירים של הפתעה חיובית, תחושה של המראה עילאית פתאומית.
שוחחתי עם כאלה שרק יום יומיים לפני כן כרענו על ברכנו כדי לשכנעם להצביע ל"יהדות התורה", ובסוף הם עשו זאת רק כי לא היה להם נעים ואמירה בסגנון "הפעם אתה חייב". רגע אחרי פרסום התוצאות משראו איזו סכנה מרחפת על הציבור החרדי שהם חלק ממנו, ברגע אחד נפל להם האסימון, ולמחרת כשנודע על העלייה הדרמטית לשבעה מנדטים חלקם אף התקשר להודות על המאמץ שהושקע בהבאתם לקלפי.
איך הם לא ראו זאת רגע לפני?
2.
מי שאי פעם היה במקהלה או ראה מקרוב את פעולתה של מקהלת ילדים/אנשים יודע משהו מעניין: בקטעי מוזיקה גבוהים, אם תבקש כל חבר מקהלה לשיר סולו – הוא ייתקע, לא יוכל לעלות כל כך גבוה, פרט אולי לסולנים ולבעלי קול גבוה במיוחד.
אך רגע אחרי, כשאתה מבקש מכולם לשיר את הקטע הגבוה, הם יעשו זאת בלי כל בעיה. כולם יתנו את קולם והקטע הגבוה יישמע בצורה צלולה וברורה!
כיצד זה ייתכן? הם יכולים לעלות או לא?
הדברים נכונים גם אצל כולנו. היחיד לא יכול, הכלל כן.
כי "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" כוחם של שניים אינו כמו אחד ועוד אחד אלא כשל ארבעה וכוחם של ארבעה הוא כשל עשרים, כי כל אחד נותן את שלו ותורם לאחרים ומקבל את כוחם בסנכרון מופלא.
3.
אם כך, מדוע ההתגייסות הייתה כל כך קשה? מדוע היו יחידים רבים שהתמרמרו, שהתנגדו, שרצו להימנע? ואפילו כאלה שרצו להצביע למפלגות אחרות?
ההסבר המתקבל על הדעת הוא שבני אדם רבים חשים בטעות כי היותם חלק מציבור גדול מוריד את כוחם הסגולי, מרדד את דעתם, הופך אותם לגרגיר מתוך ערימה. התחושה הזו גורמת לרבים לרצות לבטא עצמם בצורה יחידנית או כנגד הרוח הכללית ובכך הם חשים עצמם חכמים יותר, ואפילו חזקים יותר ובעיקר: עצמאים יותר.
כל מי שמבין בנפש האדם יודע שרצון אובססיבי להוכיח חוזק מעיד דווקא על העדרו. ידוע שבני אדם חזקים באמת אינם אלימים ובני אדם בעלי ביטחון עצמי אינם מפגינים את ביטחונם העצמי. הם פשוט כאלה.
לכל בן אדם יש פעמיים בחייו את גיל ה"לא". פעם בערך בהיותו בן שלוש והפעם השנייה בגיל ההתבגרות. ומדוע? כי המילה "לא" גורמת לילד לחוש עצמאי ויחידני, מגדירה אותו ומאפשרת לו אישיות עצמאית. זו הסיבה שהוריו נדרשים לגלות איפוק בשני גילאים אלה, להתעלם כמה שניתן, אך לשים גבולות ולא להיכנע לקפריזות.
כאשר גיל ה"לא" ממשיך אחרי גיל חמש ולאחר גיל 18, אות הוא וסימן דווקא לחוסר בשלות, כילד וכבוגר, בהתאמה. אנשי ה"איפכא מסתברא" אינם מצטיינים באישיות בוגרת ואת זאת יודעים בעיקר הקרובים לאדם מבחינה אישית.
רוב בני האדם שורדים את גיל ההתבגרות ובוחרים את דרכם. הם מצטרפים לקבוצה ולחברה ומהווים חלק ממנה. הם מגלים שניתן להיות עצמאי ובוגר בלי ללכת נגד התלם, ולהפך, ההליכה בתלם היא חלק בלתי נפרד מתהליך התבגרות ורגיעה פנימית של האדם. האדם חי את חייו, תורם לחברה שהוא חי בה וגם מתעצם ממנה.
4.
והדברים נכונים גם בתחום הפרט והקהילה. הפרט לעולם יהיה חלש מהקהילה. הקהילה אופפת, תומכת, נותנת תחושת שייכות, כיוון, דרך, אידיאה ובעיקר אינה מניחה לפרט לחוש בודד.
לעומת זאת אדם בודד הוא אדם בודד. כוחו מוגבל, הוא אינו מייצר אנרגיה למען הקהילה והקהילה אינה מחזירה לו אנרגיה. בדומה למראה הפוכה שאינה מקבלת קרני אור וגם אינה מייצרת בבואה.
יש אנשים שלעולם ילכו בשולי החברה, אולי בתחילה יחושו עצמאים אך עד מהרה יבינו שהם בשולי הדרך ומשאיות גדולות נוסעות במרכז עמוסות בני אדם והם מביטים בהם, שמחים צוהלים, מרוכזים זה בזה ואילו להולכים בשוליים נותנים לטעום את טעם הבוץ שבגלגלי המשאית.
זה נשמע אכזרי, אך אין כאן כל אכזריות. בעצם, זו אכזריות רק כאשר החברה דוחה את היחיד מקרבה, אך אם הוא זה שמרחיק עצמו ממנה, זו פגיעה של אדם בעצמו ולעתים גם במשפחתו. וכשאדם מחליט לעלות על המשאית ומוותר על ה"כוחי ועוצם ידי" המדומה של להיות לבד, הוא מקבל כוחות חדשים מעצם החברה שאופפת אותו ועם זאת עדיין יכול לבטא עצמו בתוך החברה ולהיות יחידני ומקורי אף בתוך הקהילה.
לו היה לי את הכישרון המופלא של הצייר ר' יוני גרשטיין, הייתי משרטט קריקטורה בה מאתיים אלף אנשים שנראים ממש קטנים מהלכים לעבר הקלפי ויוצאים ממנה כדמות אדם ענק, חזק וחסון.
ולידו הייתי מציב כמה נקודות קטנות. אותם אנשים שלא הלכו לקלפי או שלא הצטרפו לכוח החזק של הקהילה. זה בדיוק מה שחשים אותם בודדים שלא היו חלק מההצלחה הבלתי נתפשת הזו ששמה "יהדות התורה".
5.
מרן ראש הישיבה שליט"א זעק "שריפה". וכולנו כולנו רצנו לכבות אותה. עדיין צריכים הרבה רחמי שמים לנוכח הגזירות הנוראות הממתינות לנו, אך כלפי שמיא וכלפי עצמנו אנו יודעים שעשינו את ההשתדלות שלנו.
ועוד משהו חשוב: לפחות התייצבנו והיינו לאיש אחד. כבר התקהלנו, וכל שנותר לנו זה לעמוד על נפשנו מול הגזירות הקשות. להתחיל עם מאתיים אלף בני אדם שהתאחדו ונקהלו לעמוד על נפשם – זה לא יהיה פשוט בלשון המעטה.
וכל אחד שנתן את קולו היחיד הבודד, וקיבל כוח של מאתיים אלף איש, יבין מה כוחו של ציות ומה כוחו של ציבור.
