בעקבות המאמר הקודם שעסק בחשיבותה של היררכיה שלטונית, והקשר בין זלזול בשליט ובשלטון לבין התרופפות המשמעת והחינוך – שלח לי קורא נאמן קטע מתוך "פלא יועץ" שעוסק במורא השלטון ובקשר החינוכי שיש לזה.
הנה ציטוט חלק מהדברים:
"ידוע שמצווה מדברי קבלה להתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג, ב). הנה כי כן לא יפה עושים המחביאים עצמם ובורחים מאנגריא דמלכא, וכל שכן וקל וחומר המחביאים ומבריחים מן המכס, שגזל הוא בידם, ועוברים גם כן על ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד, טו). וכן העושים נגד חוקי המלכות בהחבא, שקורין קונטרו באנדו, שנכנסים לסכנות עצומות וסומכין על הנס, ואם עושים להם נס, מנכין להם מזכיותיהן.
כמה מיני מורא נצטווינו, זה יצא ראשונה, מה שאמרה תורה (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. וראיתי בני עליה והנם מועטים שיהא להם מורא מאב ואם, אם לא כשהם יראים שיכו במקל… אבל כשהם קצת גדולים, פורקים עול ולא עבדי אחד מני אלף ממאי דמבעי להון למעבד".
2.
ראוי להדגיש כי "השלטון" בזמנו של הפלא יועץ – לא היה שלטון יהודי ואף לא דמוקרטי. היו אף מקומות שהנהיגו הנהגות שונות לשמירת כבודה ושלומה של מלכות גם כלפי מלכים וצארים אכזריים, כמובן חלקם מתוך פחד הגלות אך חלקם בשל ההבנה שבלי הנהגה, מצבם של היהודים נתון לגמרי לחסדי פריצי החיות הגויים. וכבר הוכח בשואה שבכל מקום בו התרופף המשטר, כמו למשל בליטא ובאוקראינה, מי שרדף את היהודים היו גויים בני עמם ולאו דווקא הנאצים.
וכאן המקום לייחד שורות לנושא "כבוד הזולת" וחילופו "זלזול כלפי הזולת".
כידוע אין ציווי "כבד את ילדיך" ובכל זאת נכון הדבר לכבד ילד – לא מפאת הציווי – אלא משום שכבוד הוא צורך נפשי גופני בדומה לאוכל, ביגוד, אהבה והערכה.
ילד שיחווה כבוד, יהפך למכובד. ילד מכובד אינו עושה דברים בלתי מכובדים. הוא גם יודע כיצד לכבד את הוריו ומוריו.
כמובן שיש להפריד בין מעשים רעים והגמול עליהם לבין הכבוד הבסיסי לילד בכל מצב. ברגע שעושים חיבור בין הדברים מפסידים בתרתי. הילד מושפל מכדי לחבר בין מעשיו לענישה, וכמו כן יחוש חירות להמשיך במעשיו הרעים מאחר וכבודו נמחה. ניתן להעניש – גם עונש כואב – מבלי לפגוע בכבוד.
על הקשר הגורדי בין תחושת כבוד אישית לבין כיבוד הורים, מורים ושמים ניתן ללמוד מהמשנה הבאה:
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךָ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם"
תחילה יש להפנות זרקור אל המושג "כבוד תלמידך" שזה הדבר הכי קרוב ל"כבוד בנך", ומה יש לנו עוד: כבוד חברך, מורא רבך ומורא שמים. יש לשים לב לדקויות "כבוד תלמידך, כבוד חברך, ומכאן באבחה חדה ל"מורא".
זהו ההבדל הדק, אך החשוב, ביחס הנכון בין הורים ומורים כלפי הילדים.
הורים ומורים חייבים לדאוג לכך, שעם כל הקרבה, ההתעניינות והרצון לשקיפות ולפתיחות מצד הילדים והתלמידים, עדיין תישמר מכל משמר נקודת אי השוויון, היינו, שההורים והמורים זכותם וחובתם לצוות ועל התלמידים והילדים לציית. כל עמעום ובוודאי מחיקה של הקשר החד סטרי הזה והפיכתו לדו סטרי, לוקחת לילדים ולתלמידים את דמות ההורה ואת דמות המורה.
בד בבד, כדי שהילד או התלמיד יהפכו לאישיות שיכולה לשמוע, לכבד ולירוא, חייבים להעניק להם את המזון הרוחני ששמו כבוד, הכרה בערכו ובאישיותו.
3.
וכיצד מחנכים תלמיד או בן לכבד?
תחילה יש לעשות סור מרע: מחנכים אותו להתרחק מכל דבר שהוא ההפך מכבוד: זלזול, חוצפה, ציניות, תקיפות, עזות ולעג. כי ילד שמתרגל להשתמש במידות הרעות הללו, הן עלולות למצוא חן בעיניו והוא יפנה אותם כלפי הוריו ומוריו.
וכאן צריך להיות חכם ונבון כדי לדעת את קו הגבול בין "ליצנותא דעבודה זרה" וביקורתיות שחייבת להיות לחם חוקו של כל אחד, לבין חוצפה ועזות שהם שורש המרדנות וקו העורף.
ברגע שילד אינו נושם את המידות הרעות הללו, הדרך ל"עשה טוב", לכיבוד הוריו ומחנכיו – עשויה להיות קצרה וקלה עשרת מונים.
