במהלך חג הפסח סיפר לי ידיד על בני משפחתו הנופשים במלון בחו"ל למשך כל החג, שהשקיעו סכום הקרוב למאה אלף שקלים (!) וכשהגיעו למקום גילו תחזוקה ירודה, בלי מים בברזים בלי שמיכות ובלי מגבות ועוד אינספור תקלות שהרסו להם את הנופש.
"אתה מבין?" הוא אומר לי, "מאה אלף שקל בשביל לחוות מקרוב את עשר המכות? אין דברים כאלה…".
אני אומר לו: "אבל משהו כאן לא מסתדר לי"
"זה בסדר" הוא אומר, "גם להם לא בדיוק הסתדר, אבל מה לך לא מסתדר…?"
"אתה אומר שהם בני משפחה שלך?"
"כן, רחוקים אבל עדיין משפחה".
"אתה אומר שהם סובלים בפסח במקום ליהנות".
"זה מה שאני אומר".
"ונוסף לזה הם עוד הפסידו מאה אלף שקל?"
"יכול להיות שאפילו יותר".
"אז אולי תיקח חצי לימון" אני מציע לו.
"חצי לימון? בשביל מה?"
"אולי זה יצליח למחוק את החיוך מהפרצוף שלך…"
2.
הוא היה רק הראשון.
במהלך החג פגשתי עוד אנשים רבים שהרבו לספר את עלילות בית המלון ההוא ואת סבלם של יושביו, שעמד ביחס הפוך לסכום הבלתי נתפש ששילמו עבור הנופש. הצד השווה שבכולם היה הניצוץ בעיניהם והחיוך הרחב של קורת רוח המרוח על שפתיהם.
הייתי עד לוויכוחים, מישהו שניסה להמעיט בסבל, וכנגדו כמה ששמו אותו על מקומו והסבירו לו היטב היטב איך הם מרגישים שם המסכנים, הם נאבקו על עמדתם כאילו מישהו ניסה לקחת מהם משהו נשגב, איזו תחושה של הנאה עילאית שעליה לא יוכלו לוותר בקלות.
בסוף, כשלקחתי כל אחד מהם לאיזו פינה (תרתי משמע…) ושאלתי "נו באמת, על מה השמחה?" הודו איש איש וסגנונו שאכן יש להם יותר מקורטוב של שמחה לאיד. "אתה צריך להבין, אני נשאר כאן כל שנה עם המשפחה, הם עולים על מטוס לחו"ל, או נופשים במלון מפואר כאן בארץ. אז פעם אחת אני יושב מבסוט רגל על רגל והם מחפשים, הולכים לשאוב מהבאר מים לא שלנו ומחפשים מגבות חה חה חה…"
3.
מדריך שיצא לאחרונה, למניעת כשלים בקבלת החלטות נקרא בשם המוזר "גם לכם לא היו מים חמים"? שמו של הספר, נגזר מחוויה משפחתית של מחברו יוסי יסעור.
מסתבר, שבעבר יצאה משפחתו ומשפחת אחותו בצוותא לטיול בנמיביה.
הם נהנו מאד מהטיול ומהחוויות, אך לילה לפני הכניסה לשמורת אטושה המפורסמת הם התמקמו ללינה בצימרים של אחת החוות החקלאיות באזור.
בארוחת הבוקר הבחין שאחותו במצב רוח ירוד: "גם אתם לא ישנתם כל הלילה בגלל המזרן הקשה?" שאלה. פניה המכורכמות גרמו לו להבין שכולם בפתחו של יום קשה.
"גם לכם לא היו מים חמים?" הוא השיב לה בשאלה…
למשמע דבריו החלו פניה של אחותו להתרכך. כעסה על המזרן הקשה התחלף בתחושת התחשבות במצבו האומלל.
"מסכנים" אמרה "מים חמים לא היה לכם? נורא!" לדבריו, היא התקשתה להסתיר את השמחה הפנימית שלה על גורלה ששפר עליה… התכסיס עבד. הרגשתה השתפרה פלאים ברגע ששמעה שסבלו של אחיה היה גדול משלה…
המחבר, לוקח את הסיפור הזה, כמו עוד כמה סיפורים על הנאה שהפכה לסבל וסבל שהפך להנאה, כדי לחדד את "נקודת ההתייחסות".
4.
מדוע בני אדם. כמעט כולם, מוצאים נחמה ברע הפוקד את הזולת? מדוע בני אדם חשים מדקרת קנאה כשאחר זוכה בסכום גדול או בתפקיד נחשק?
היו שדרשו בדרך צחות את הכתוב: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה"; (קוהלת ז', ב'), שלאנשים יותר קל להזדהות עם כאבו של הזולת מאשר להתגבר על קורטוב הקנאה שיש בשמחתו.
ידידי הרב א.ד. סיפר לי פעם, כי שמע על אישה חסרת בית במדינת אריזונה שזכתה ב- 20 מיליון דולר ובעזרת הממון הצליחה לעבור ממשכנה בפח הזבל (ממש כך) לטירה מפוארת עם משרתים. הסיפור הזה עשה לידידי את היום. ליבו רחב מחדווה, כמה נפלא לשמוע חדשות כאלה. לדעת שיש דברים נפלאים בעולם. כמעט יצא בריקוד לשמוח בשמחתה של חסרת הבית העלובה שהוא כלל לא הכיר.
לפתע נרעד: מה היה אילו מי שזכה ב- 20 מיליון הדולר היה השכן שלי ממול??? איזו חרב של קנאה הייתה נכנסת לי ללב?
המחשבה על כך הביאה את ידידי להרהורים נוגים: "מדוע אני יכול לפרגן בכל הלב לחסרת בית גויה מאריזונה שמתגוררת בפח זבל שאפילו לא הורקתי אליו אשפה ולשכן שלי, יהודי חרדי מבני ברק – תהיה לי חרב בלב?"
5.
זיכרון ילדות ישן:
מדי ערב שבת היינו מתנדבים מטעם ארגון "אחיסמך" של הרב אברהם רוט ז"ל להשלים מניין בבית החולים "רוטשילד" בחיפה. מי שמכיר את חיפה יודע כי מדובר בדרך קשה עם אלפי מדרגות.
בדרך חזור הבחין אחד מאיתנו במטבע של עשר אגורות על הכביש.
הוא הביט במטבע ושאל: "מה אתם אומרים, יהיה שווה לחזור במוצ"ש בשביל עשר אגורות?"
וענה: "לא שווה".
ואז בעט במטבע אל מתחת לרכב חונה ואמר: "לפחות שלאף אחד אחר זה לא יהיה".
אפשר לראות זאת אצל ילדים רבים. משחק המונח שנה ללא חפץ, וכשמגיע חבר/שכן ומוצא את המשחק, עלולה להתפתח מריבה עליו. וכשאתה שואל את הילד: "הרי ממילא מאסת בצעצוע הזה, מדוע שלא תיתן לו לשחק" הוא יטען בתמימות ילדותית: "אבל למה שהוא ישחק ואני לא?"
כשזה אצל ילדים ניחא, הבעיה שהטור הזה כלל לא עוסק בילדים אלא בנו, במבוגרים, בהתמודדות שלנו מול קורת הרוח של האחר, בעצם העובדה שאנחנו צריכים לגייס את מידותינו הטובות כדי להילחם בכאב המודחק על עונג הזולת ובעונג המודחק על כאב הזולת.
ואולי הגזמתי בשימוש במילה עונג, אז ננסח זאת כך: אנשים ב א מ ת מצטערים על כאב הזולת, אך בתת ההכרה קל להם להצטער באמת ובתמים על צערו מאשר לשמוח באמת ובתמים בשמחתו.
6.
מדוע אנחנו צריכים לבקר ב"בית לווינשטיין" כדי להבין כמה טוב לנו? מדוע כשמישהו חולה אנחנו מבינים כמה הבריאות חשובה יותר מדברים אחרים שמעסיקים אותנו? מדוע אנחנו מתנחמים בצרת האחר ומדוע צריך להתמודד עם מדקרת קנאה בהצלחת האחר?
במקום להתחיל בהטפה כמה אין זה ראוי וכד' (הרי כולנו יודעים זאת מעצמנו), חשבתי לנסות להציג זאת בדרך אחרת: בכל אדם באשר הוא
חבויה מידת הקנאה ומידות רעות אחרות, ומולן מידות טובות ונאצלות. וזה תפקידו של כל אדם בעולמו. לבחור את הטוב ולא את הרע.
מוצעת כאן עצה טובה להתמודד עם הכשלים המובנים הללו באישיותנו. שיטתו של "נחום איש גם זו". בימינו קראו שם לשיטה הזו "לספר את הסיפור מחדש".
זה לא משהו שניתן לעשות ביום אלא דרך חיים המונחלת מילדות, או חינוך עצמי למי שלא זכה להתחנך כך.
הרעיון הוא לספר לעצמנו שכל מה שקורה לנו הוא הכי טוב. מה שקורה לך הוא מקרה טוב, מה שעשו לך הוא מעשה טוב. במילים אחרות: ברגע שאתה מאמין שכל דבר שקורה לך הוא לטובה, אתה רגוע יותר וחש תחושת ביטחון ממש כמו נחום איש גמזו.
העצה הזו מתאימה גם לאנשים ציניים ושכלתניים, הרואים את הדברים כמשוואה חשבונית. שחור לבן. הצלחה או כישלון ונעדרי כוח דמיון ויכולת "לספר לעצמם את הסיפור מחדש".
לאנשים היודעים להפעיל "תבונה רגשית" ולא פחות מכך אמונה תמימה וביטחון בקב"ה, הרבה יותר קל משום שהם יודעים תמיד להתאים את התודעה שלהם באופן רטרואקטיבי למציאות, ולספר לעצמם סיפור חדש.
וכבר נאמר "איזהו עשיר השמח בחלקו". עשיר הוא מי שמתאים את עצמו לחלקו במציאות ולא להפך.
