אנשים מספרים על עצמם 7 – חיים ולדר

אנחנו מתגוררים בשכונה שנחשבה לפני כשלושים שנה לשכונה שלא מומלץ לגור בה. גרו כאן משפחות מועטות יכולת, גדלו כאן ילדים ונערים שפנו לעולם הפשע, היו מלחמות כנופיות, וכלל לא היה פשוט לחנך כאן ילדים. אלא שמשפחות טובות הצליחו. זה לא היה קל. אבל כאשר אתה נותן דוגמא אישית, מתחבר לילדים ומעניק להם אהבה וגם גבולות, ניתן להצליח בחינוך בכל מקום. וכך עשינו בעלי ואני. התעלמנו מהנעשה מסביב וגידלנו בנים ובנות שהלכו לבית ספר מחוץ לשכונה ,לא התחברו עם בני השכונה, אם כי התייחסנו באדיבות לכולם, וכך הצלחנו להיות אי שקט בתוך ים שורץ כרישים, ולא היינו היחידים. זה לא היה קל. ילדינו היו חשופים למראות שילד נורמלי אינו חווה. ושמעו מושגים שילדים רגילים אינם שומעים. כשהשכן שלך נעצר בכל יומיים על סחר בסמים, הילדים שלך- הם אינם טיפשים – ידעו מה זה סמים ואיך עושים בהם שימוש, וכשיש "מלחמת כנופיות", רק ילד טיפש לא ידע מי בראש, מי החילים ומי נגד מי. הילדים שלי לא היו טיפשים. לצערי, הם ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת, ובכל זאת בסייעתא דשמיא הצלחנו לנתק אותם מחברים רעים וממעורבת יתר כשאר השכנים. הילדים שלי גדלו, הבנים הלכו לישיבות, הבנות לסמינרים, וכאן בבית גידלנו את "הדור השני" של הילדים- כלומר אלו שנולדו בשנים המאוחרות יותר-כולל את שלוימי. כולם קראו לו מומי. מומי היה בן זקונים. כשהייתי בת 40 הוא נולד, ושנה לאחר שנולד כבר חיתנתי את בתי הראשונה. מומי היה הילד האהוב במשפחה, ילד פיקח, חכם ונבון, יפה תואר ומתוק אמיתי. הוא הלך לגן השכונתי, ולאחר מכן לבית ספר מחוץ לשכונה, כשאר ילדיי. הכיתה א' החל מומי להתלונן על כאבי בטן, הלכנו לבדיקות, אמרו שזה כלום, אך הכאבים גברו, מומי סבל מאוד, ובסופו של דבר כשהחלטנו לפנות לרופא פרטי, הוא הפנה לבדיקות שגילו כי יש גידול בבטנו. כל המשפחה התגייסה למען מומי, הוא אושפז, עבר מספר ניתוחים, הוא החל בטיפול כימי, שערותיו נשרו, אך הוא נותר ילד טוב ומקסים וכלל לא התלונן. מצבו של מומי היה בכי רע, היינו יושבים לידו ומספרים לו סיפורים, והוא היה מקשיב ושואל שאלות. יום אחד אמר לי מומי: " אימא, לא שאלת אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". כבשתי את הדמעות שעלו בעיניי. באמת לא שאלתי אותו, אולי בגלל שהבנתי שהוא לא יהיה גדול.