אנשים מספרים על עצמם 2 – חיים ולדר

אנחנו אנשים לא צעירים, וכבר כמה דורות בירושלים. זאת אומרת, ההורים והסבים שבעה דורות בירושלים. לאשתי ולי יש מנהג ללכת לפחות פעם בשבוע לכותל המערבי, ולפעמים אפילו יותר מזה. אנחנו אוהבים ללכת ברגל אל הכותל. מהמקום שאנחנו גרים, בסביבות מאה שערים, זה די קרוב, בכותל אנחנו מבלים, סליחה על הביטוי, שעה או שעה וחצי, עד שאשתי עושה לי סימן שהיא סיימה, ומהו הסימן? היא מרמזת לי בצעקה מעזרת הנשים: " יענקל, קים א-הער" ואני תכף מבין את הרמז וממהר להצטרף אליה חזרה הביתה. בדרך הביתה אני שותק כל הדרך, בגלל אשתי שתחיה, יש לה הרבה סיפורים לספר לי מהכותל, ולי אין מה לספר לה. מה אני יכול לספר מהתפילות ותהילים שאמרתי? אבל אשתי, לה יש מה לספר. היא חוזרת מהכותל בדמעות, וזה בגלל שהיא קוראת את הפתקים שאנשים שמים בכותל. האמת שאני קצת נגד זה. אני תמיד אומר לה שאולי אנשים לא כל כך מעוניינים שהיא תקרא, אני עצמי למשל נמנע מלקרוא פתקים. אבל היא בשלה, תמיד היא חוזרת עם אוסף סיפורים, ואני מקשיב לה על אף שאני נגד זה. כשהיא מגיעה הביתה, היא מתקשרת לנשים שכתבו את הפתקים כדי לדבר איתן על הצרות שלהן. לא כולן מוכנות לדבר איתה, אבל יש כאלה שמסכימות, ובסך הכל יוצאים מזה דברים טובים, כי יש לה תעסוקה והיא משוחחת עם כל מיני נשים ומייעצת להן. וממילא אנחנו אנשים זקנים, ואת הסודות לוקחים ישר לקבר אז למי יש מה לומר? האמת היא, שאני נזכר בהמון סיפורים לספר לך, אבל כדי שנתחיל בסיפור שרצינו לספר. זה היה לפני שבע שנים. יצאנו מהבית לכיוון הכותל וראינו מכונית נוסעת בצורה לא זהירה בסמטאות הצרות, ומזיזה כמעט את כל פחי האשפה שברחוב. אמרתי לאשתי "זה בנדיט. הנהג הזה, הוא השתגע" בסוף הוא נתקע באיזה חלון של קומת קרקע, שהיה פתוח לרחוב ולא הצליח להמשיך. הוא פתח את הדלת כדי לצאת מהאוטו ולסגור את החלון ואני מיד צעקתי עליו, שמה הוא חושב לעצמו, שהשכונה של סבא שלו??