בחודשים האלה של סיום השנה, אני מוצא את עצמי משוחח רבות עם בני נוער, כשנושאי השיחה הם: "הזדמנות" ו"טיימינג" (תזמון). אם כל אחד מהקוראים יתבונן על חייו, הוא יגלה שזרועות בהם הזדמנויות רבות שנוצלו או הוחמצו. בדרך כלל, במרחק של זמן, אנחנו יכולים להתרפק על הרגע בו ניתנה לנו ההזדמנות (אם נוצלה על ידינו) ולאכול את הלב (אם פספסנו).
אני אומר לנערים כי ישנם זמנים רגישים בהם כדאי לעשות מאמץ נוסף, גם אם זה נראה כבלתי אפשרי, כדי להגיע לנקודה שתקדם אותך לשנים הבאות. קחו כדוגמא פשוטה ילד רגוע ושקט, שבדיוק בשבוע בו רושמים את התעודות "התקלקלה לו הקופסא" והוא גורם למהומות ולנזקים.
הסיכויים הם שעל השבוע הזה בלבד הוא ירד לציון בהתנהגות נמוך מהילד המופרע ביותר בכיתה שבשבוע הזה החל פתאום להקשיב, להכין שיעורים, להישיר עיניים תמימות למחנך ואף להסות תלמידים שמפריעים למהלך השיעור… שבוע כזה הוא כל כך קריטי לשניהם. האחד ניצל את ההזדמנות, השני לא פספס את ההזדמנות לפספס את ההזדמנות… בדרך כלל אני מתבל בכמה סיפורים אישיים על הזדמנויות שניתנו לי בחיי, זה נותן לנער המחשה אמיתית מה הוא יכול להפסיד ומה שהוא יכול להרוויח.
2.
לפני כשבועיים נסעתי במיוחד לחיפה לניחום אבלים אצל משפחתו של הרב אברהם הוניגסברג ז"ל, מחשובי חסידי גור בחיפה, שנפטר בגיל 81.
תשאלו מאיפה בוגר ישיבות ליטאיות הכותב ב"יתד נאמן" מכיר יהודי חסיד גור בן 81?
הנה הסיפור:
בילדותי, נהגנו לסיים את לימודינו בת"ת תורת אמת בשעה 4 אחה"צ.
בשעות אחר הצהריים והערב, נהגנו ללכת ל"נוער האגודתי" ברחוב בית"ר. היינו משחקים קצת בכדור ובשחמט ולאחר מכן שומעים שיחה מהרב הוניגסברג ז"ל, איש חינוך נעים הליכות, ששימש כמנהל בית ספר במבואות חיפה ואחרי הצהריים כאחראי על ה"נוער האגודתי".
בהיותי, בואו נאמר זאת בעדינות, לא אחד מהילדים השקטים בחיפה בפרט ובאיזור הצפון בכלל, ניתן לומר שהרב הוניגסברג לא רווה ממני יותר מדי נחת. אפשר לומר שהייתי מהילדים הרעשניים ביותר בשעת השיחה שהוא מסר, למרות זאת, התייחס אלי בחביבות ובסבלנות בלתי רגילה.
בהיותי בכיתה ח' ניגש אלי יום אחד ואמר לי: "אולי אינך יודע, אבל, בעוד שלושה חדשים יהיה 'קורס מד"צים' בן שלושה ימים ב'שדה חמד', שמתוכו ייבחרו מדריכים צעירים מכל הארץ למחנה הנופש הנודע. רק שתדע שמחיפה יש מקום לילד אחד, ואני זה שאחליט את מי מבין הילדים לשלוח".
ואז הוסיף: "מבחינתי יש לך שלושה חדשים להוכיח את עצמך. אני מוחק מהרגע את העבר. שכחתי".
אתם צריכים להבין מה היה "שדה חמד", זו לא היתה קייטנה, זה היה מחנה. הסיכויים שלהורי יהיה כסף לשלוח אותי לשדה חמד היו כמו הסיכויים שאעז בכלל לבקש את זה…
מהרגע הזה הפכתי לילד הכי שקט ומקשיב לשיחות ולפעילות ב"נוער". אפס הערות. אפס הפרעות. אפילו השתדלתי לסייע לרב הוניגסברג. בסיומם של שלושת החדשים איש לא התמרמר על שנבחרתי להיות הנציג החיפאי.
ואל יקל בעיניכם הדבר, זה לא היה רק "שדה חמד", זו היתה ההזדמנות שלי להיות מדריך של ילדים ולהבין שאני מתאים לזה, ההמשך הוא כמו שאומרים, היסטוריה…
הרב הוניגסברג ז"ל, נתן לי למעשה את הזדמנות חיי. תודו שזו סיבה מספיקה להגיע במיוחד לחיפה לנחם את ילדיו שכבר הכירו את הסיפור הזה.
3.
הסיפור השני הוא על ההזדמנות שקיבלתי ב"יתד נאמן". ל"יתד נאמן" הגעתי כאברך צעיר נטול כל קשרים. האיש הראשון שקיבל אותי היה הרב ישראל וורצל הי"ו (פ. חובב) שלא התייחס לכך שהעומד מולו נראה ילד ממש, ולא התעניין מי אבא שלי וכמה הוא מעורבב… הוא רק הביט בחומר שהבאתי לו, העיר את הערותיו, ושבועיים לאחר מכן הודיע לי בשמחה כי מאמר מחורז פרי עטי יתפרסם בגיליון שבועות של "יתד נאמן".
היה זה בחג השבועות תש"נ, זה אומר שבחג הקרוב אחגוג חצי יובל של כתיבה בעיתון שהפך לי לבית. אני חייב לציין כאן את הרב ישראל פרידמן הי"ו שכעורך המוסף הדריך אותי בצעדיי הראשונים, נתן לי אומץ מחד וגבולות מאידך. למעשה, הוא האיש שאני חב לו את היכולת לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה ועם זאת למקד מבט בלב ליבו של הנושא. הוא זה שלימד אותי את רזי ההתחברות עם הקורא, מלהטוטי פסיקים ונקודות, ועד לדרך הנכונה להתחיל משפט והזמן והמקום המדויק לסיימו.
4.
לפני כ-18 שנה הזמין אותי הרב מרדכי קרליץ ראש עיריית ב"ב דאז, וביקש ממני להיות חלק מצוות הקמה של "מרכז לילד ולמשפחה" בבני ברק.
הייתי אז מחנך, מאד אהבתי את התפקיד, ולא העליתי על דעתי מה טמון בהצעה הזו.
הרב קרליץ עירב מספר אישים ששכנעו אותי לעשות זאת, המרכז הוקם, ומשרת את 185,000 תושבי בני ברק. אני נמצא בו מבוקר עד ליל, והוא נותן לי את הסיפור והמשמעות האמיתיים לחיי.
לחשוב על ההזדמנות הזו שכמעט הוחמצה בגלל קוצר ראייה למרחוק, כדי להפנים כמה חשוב לזהות הזדמנויות ולנצלן לטובה.
5.
אבל הרשימה הזו אינה רק על ניצול הזדמנויות אלא על מתן הזדמנויות. תחשבו על האישים שהזכרתי כאן: הרב הוניגסברג ז"ל, הרב ישראל וורצל, הרב ישראל פרידמן והרב מרדכי קרליץ. הם נתנו הזדמנות לזולת, וכל מה שקרה אחר כך, רשום באיזשהו מקום בכוכבית על שמם.
זה אומר שלא פחות מלדבר עם ילדים ובני נוער על ניצול הזדמנויות, עלינו לחפש בתוכנו דרכים לתת הזדמנויות לזולת. מניסיון, להעניק הזדמנות לאדם אחר להצליח, זהו סיפוק שלא ניתן לתארו, וזה עוד לפני הזכויות שאתה צובר בעולם הזה ובעולם הבא.
בכל פעם שמישהו מגיע אלי עם כתב יד אני נזכר ברגע ההוא, במערכת הישנה של "יתד נאמן" ברחוב אהרונוביץ', ויודע שאני צריך לסייע לו להצליח. בכל פעם שמישהו מנסה את מזלו למצוא עבודה בחינוך, בטיפול, אני נזכר באלה שנתנו לי את ההזדמנות, ויודע שזה מחייב אותי לעשות כל מה שניתן כדי לתת לאחרים את ההזדמנות. לכוון אותם להכשרה, לנסות למצוא מקום, ואפילו לשלוח אליהם באופן פרטי. אני לא רואה זאת כזכות אלא כחובה, כי לעולם לא הייתי מגיע לאן שהגעתי אם לא היו אנשים טובים באמצע הדרך שהעניקו לי את ההזדמנות.
ועל כך נאמר: "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
6.
ולסיום זיכרון ילדות ישן:
היה זה בהיותי בן שבע או שמונה. הלכתי עם אחותי הקטנה לרחבה הגדולה ברחוב פבזנר בחיפה. היה שם "מיני יריד" עם כל מיני דוכנים. היו שם מתחם, מוקף גדרות, עם מכוניות קטנות שבעד חצי לירה יכולת להיכנס לעשר דקות.
היתה לי רק חצי לירה. הגענו לשם, לא ידענו מה לעשות. אמרתי לאחותי "תיכנסי את. אני לא סובל את המכוניות האלה".
נתתי לאחראי, אדם בן חמישים, את חצי הלירה ואחותי נכנסה למתחם והחלה לנסוע. עקבתי במבטי וליבי כלה.
ואז אומר לי האחראי: "אתה באמת שונא את המכוניות האלה?"
הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום.
ואז הוא פתח את השער, "כנס ילד, תיסע כמה שאתה רוצה".
לא חיכיתי רגע. רצתי מאושר לעבר המכונית הקטנה שהמתינה לי.
איני יודע את שמו של האחראי, וכנראה לעולם לא אפגוש בו, אבל האירוע הזה הוא אחד הזיכרונות היפים של ילדותי. גם ברגעי הכתיבה של שורות אלה, מתכדרר הזיכרון הזה מליבי אל שמורות עיני. זו לא המכונית. אלא טוב ליבו הטוב של האחראי וההזדמנות שנתן, סתם כך, לילד קטן שעיניו כלות…
