איש אחד התפרץ לפני כשבועיים לטקס פתיחת אירועי יום העצמאות והחל לעורר מהומה. למעשה הוא די הרס את הטקס המשודר והסיט את תשומת הלב מתוכנו. לכאורה אדם זה אמור היה לעורר כעס רב בקרב משתתפי הטקס וגם בקרב אוכלוסיית ישראל, בעיקר זו שרואה ביום העצמאות ובטקסים השונים במתרחשים בו, חלק בלתי נפרד מדרכם בחיים.
אך ראה זה פלא, המשתתפים בטקס לא מחו כנגד המתפרץ וחלקם אפילו עודדו אותו, גם העיתונות תמכה בו תמיכה מוחלטת וגינתה, לא תאמינו, את הצלמים שלא צילמו את ההתפרצות בשידור חי והסיטו את המצלמה לבמה כאילו לא אירע דבר. אז אתם כבר מבינים שהאיש לא היה חרדי, כי אז המצלמות היו רק עליו, ולמחרת כל המדינה היתה מתגוללת עליו ועל כל הציבור החרדי הרומס ברגל גסה וכו'.
לאיש קראו יואל שליט, אח של החייל השבוי גלעד שליט. הוא התפרץ והפריע לטקס כי כאב לו. כולם הבינו את הכאב שלו. אח שלו שבוי בתוך בור חמאסי מבלי לראות איש מזה שנים, והתחושה שלו שאיש אינו עוזר לו להשתחרר. הוא לא יכול היה לראות את כולם שמחים בעצמאותה של מדינה שאינה דואגת לאחיו השבוי. אז הוא מחה.
2.
יום לפני כן, התקיימה הצפירה של יום הזיכרון. ואילו שם נהגו המצלמות באופן הפוך לגמרי, הם הגיעו בהמוניהם למקום בו אנשים לא עומדים בצפירה. המצלמות היו מכוונות כמדי שנה לאלה שברור היה כי הם מתכוננים לצעוד. וכמובן לאחר מכן לא היתה תמיכה באלה שצעדו כי אם תשפוכת של שנאה ובוז להם ולכל אלה שכיפה מכסה את ראשם.
זאת אומרת שמישהו כאן יודע מה לצלם ומה לא, מתי להתרגז ומתי לא.
3.
לפני כשבועיים התקיימה תחרות ספורטיבית של קבוצה המייצגת את ישראל. התחרות כללה שני אירועים – אחד מהם בשבת והשני ביום הזיכרון.
ומה אתם חושבים שקרה?
עם האירוע בשבת לא היתה להם שום בעיה, אבל עם יום הזיכרון? הם פשוט הודיעו שלא יגיעו אם האירוע יתקיים ביום הזיכרון – והגויים פשוט הקדימו את המועד.
אין עצוב יותר מהתובנות המתקבלות כאן. החילוניים רוצים שנתחשב ברגשותיהם, שנעמוד בצפירה למרות שאנחנו מאמינים כי לא זו הדרך לכבד את מי שהלכו מהעולם, הם ימצאו כאלה שלא עומדים והם מכוונים אליהם את המצלמה למרות שהם יודעים היטב שמסביב אין כל התגרות, ואילו בכל הנוגע לשבת, לתשעה באב ולפסח אין שום התחשבות ברגשותיהם של החרדים לדבר ד'. אין מקומם יותר מזה.
4.
נשוב ליואל שליט והיחס העיתונאי האוהד כלפי מחאתו שהפריעה כאמור באופן משמעותי לטקס פתיחת יום העצמאות.
לפני כמה שנים, סמוך להתנתקות, ארעה תקרית צנועה הרבה יותר בטקס משני בחשיבותו שהתקיים אף הוא ביום העצמאות – חלוקת תעודות לחיילים מצטיינים.
אחד מהם, חננאל דיין, שמשפחתו פונתה מגוש קטיף וביתו נהרס, עבר על פני הרמטכ"ל דאז דן חלוץ , ולא לחץ את ידו. זהו. הוא לא הניף שלטים, הוא לא התפרץ וכמעט אף אחד לא ראה את העובדה שנמנע מללחוץ יד לרמטכ"ל האחראי על הרס ביתו. חננאל דיין ישב בכלא ועף מהצבא. ופרט לחוגי הימין שתמכו בו כולם יצאו נגדו, התקשורת הכתובה והמשודרת וכמובן כל הממסד.
מסתבר שלא כל מחאה מקבלת את ההכשר העיתונאי והתקשורתי. אם ביתך נהרס ומשפחתך גורשה על ידי ממשלת שמאל, העיתונות תתגייס אוטומטית לטובת הממסד, אך כשהממסד ימני ומסרב מסיבות בטחוניות לשחרר אלפי מחבלים, כאן תומכים במי שפוגע בו ומבזה את סמליו.
חייבים להדגיש כי לתקשורת יש כוח ממשי. אם נניח ייאספו מיליון אנשים בכיכר מסויימת למחות כנגד השלטון, אך עשרת אלפים מהם יחזיקו רמקולים, שלטים ומצלמות שיכוונו אך ורק אליהם, כל מי שיראה את המחזה יסבור שמיליון איש באו לתמוך בממשלה (ולהפך).
מי שמחזיק בעיתון/במיקרופון ובמצלמה הוא המנצח. נקודה. המיליון יכולים לנצח רק אם ייטלו מהעשרת אלפים את העיתון, המיקרופון והמצלמה.
5.
ידוע שרבנו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל הקים את "יתד נאמן" בדיוק מחמת אותה ההבנה. שאם דעה מסוימת נחסמת מלהישמע – כוחה קטן משמעותית. הדרך להקים את ציבור בני התורה על רגליו כציבור בלתי תלוי, באה באמצעות כלי תקשורתי ולאחר מכן בצורת תנועה.
וכאן נמצא הפיתרון האמיתי.
מכיוון שאין אנו אלימים ואין לנו כוונה להשתלט על משהו בכוח, הדרך היחידה היא להתנתק מהתקשורת הכללית ולקיים חיים משל עצמנו.
רק בדרך זו ניתן להימנע מההשפעה השתלטנית של התקשורת הכללית, ולהציל לכל הפחות את עצמנו מבלי לשים לב מה אומרים ומה חושבים עלינו.
6.
ככל שעוברות השנים אפשר להבין כי הניסיון "לדברר" את עצמנו באוזני התקשורת הכללית נידון לכישלון.
הניסיון להסביר את עצמנו ולכבות את אש השנאה שמדליקה התקשורת, זה ממש כמו לכבות את הכרמל הבוער בכפיות מים. לפעמים זה אפילו מזיק משום שהם מציגים עצמם כאילו אובייקטיביים וכאילו נתנו לצד השני לבטא את עצמו.
ברוב הפעמים הזמן שניתן הוא מינימאלי ורובו מנוצל על ידי אוחז המיקרופון שאומר את דעותיו ומתערב בדברי התשובה כדי לומר שוב את דעותיו.
הם לא רוצים לשמוע אותנו וכשאנו משמיעים משהו, התגובה כל כך מתלהמת שמוטב היה שכל הנושא לא ייפתח.
אי לכך מוטב שלא נביט לכיוון וממילא לא ניפגע וממילא לא נלך "להגן" על עצמנו בפני כאלה שמשתמשים בניסיון ההגנה כדי לפגוע שוב ושוב.
7.
בשקט בשקט, הולך וגדל הציבור החרדי, וכן ציבור של חוזרים בתשובה ומתחזקים שפשוט אינו מאמין לתקשורת וחשוב יותר – אינו צורך אותה.
ולא בכדי ציינו "אינו צורך" כי תקשורת משפיעה גם אם האדם נגדה. דברים שנכנסים לאוזן, נותרים שם במידה כזו או אחרת.
הדרך הטובה ביותר להתמודד היא חוסר צריכה מוחלט. ניתוק ואי התייחסות. רק הוא יכול להתמודד עם הדיקטטורה התקשורתית הנכפית עלינו יום יום שעה שעה, גם מאותם כלי תקשורת שבשולי המחנה…
