במאמר הקודם כתבתי על "שיטת הפירמידה", שעיקרה יצירת היררכיה על פי גילאי הילדים כשלכל ילד נשמר מקומו. יש מישהו גדול ממנו, ויש מישהו קטן ממנו. ההורים רק שומרים על הסדר הזה, מבצרים את מעמדו וסמכותו של כל ילד מול הקטנים לו ודואגים שלא יתגרה באלה שגדולים ממנו.
השיטה יוצאת מנקודת הנחה שאלימות של ילד נובעת מתפיסתו את עצמו כחלש, הוא חש עצמו חייב להוכיח לעצמו ולאחיו שהוא יותר חזק. ברגע שההורים מבצרים את מעמדו כגדול, נחסך הצורך באלימות כדי להוכיח זאת.
הטוב ביותר הוא להתחיל את השיטה הזו עם בניית המשפחה. מהילד הראשון ואילך. אלא שלעתים מזומנות מגיעים הורים לשבעה ושמונה ילדים ושואלים אם לא מאוחר מדי לשנות את הדינמיקה המשפחתית האלימה שנוצרה. ובכן: זה אולי קשה יותר – אך אפשרי בהחלט.
בכל רגע נתון יכולים ההורים להחליט שמכאן ואילך יימנעו ככל האפשר מהתערבות בעימותים של ילדיהם, גם כאשר הדברים מגיעים לידי ריב.
אם הדברים מקוממים אתכם, נסו להעתיק את הסיטואציה מתוך הבית, אל הרחוב או השכונה. נניח שהבן שלכם מתקוטט עם איזה נער מגודל מהשכונה והוא חוזר הביתה בוכה. מה תעשו, האם תלכו להכות את הנער המגודל (בידיעה שמחר בדרך לבית הספר הוא ישלם לילד שלכם בחזרה) או שתאמרו לילד שלכם "אל תתקרב אליו יותר".
יגיד הילד: "אבל רק צחקתי עליו עם חברים שלי, מה הוא מרביץ לי?"
ואנחנו נאמר: "קח בחשבון שאם תצחק עליו, הוא ירביץ לך".
ברגע שהילד רואה שהוא לא יקבל הגנה מהוריו אם יפגע בנער המגודל, הוא ישתדל שלא לפגוע בו ואפילו לא לבוא לידי עימות איתו בכל דרך שהיא. הוא מכיר בעדיפות כוחו של הנער עליו – והשקט ביניהם ישרור כל עוד תתקיים הדינמיקה הזו.
אבל יש הורים שכשומעים דבר כזה, מיד יוצאים עם הילד לרחוב "תראה לי מי הרביץ לך", ומשלמים את החשבון לנער המגודל. ומה קורה אז? במקרים מסוימים תוזמן המשטרה ומי שיובל למעצר יהיה ההורה הנאמן שהיכה את הנער, אך גם אם לא הוזמנה המשטרה, ברגע שהאב התערב, העסק רק מתחיל. הנער יחפש כל הזדמנות כדי לנקום את ההשפלה (או האלימות) שחווה. הילד שלכם יחטוף פי מאה מכפי שהיה חוטף אילו אמרתם לו שלא להתחכך עם מי שגדול ממנו בשום צורה.
המציאות מלמדת שברחוב כמעט ואין עימותים בין קטנים וגדולים, בין חזקים לחלשים – מפני שכל אחד מכיר בכוחו של האחר ונוצרת הרמוניה שלווה. בשכונות מסוימות בהם מוזעקים "הורים" ו"דודים" או סתם איזה "יהודי טוב" – שם הדברים מגיעים לכדי עימות של ממש.
נשוב למשפחה.
הצדק אומר שאם הילד הגדול הרביץ לקטן על הערה קטנה, חובה לטפל בעניין, כדי שלא יגדל לנו אלים בבית. אבל מי שרוצה להיות חכם ישתדל להבהיר לילד הקטן שלו שאם הוא לא מצליח להתייחס לאחיו הגדול בכבוד – הוא לא מתכונן להתערב בענין. ברגע שאי ההתערבות תהיה עקבית (פרט למקרים של סיכון ממש) הקטן ילמד בסופו של דבר שעליו לכבד את אחיו או לפחות לא להתגרות בו.
בכך השגנו הורדה דראסטית של מקרי האלימות בבית. אנחנו פשוט נמנעים ככל שניתן להתערב במריבות בין הגדולים לקטנים ונותנים לדינמיקה הטבעית לעשות את שלה. התערבות תהיה רק במקרים של אלימות המסכנת את אחד הניצים, וגם זה ייעשה בדרך של הפרדה בלי "להחזיר" למכה. לכל היותר תהיה שיחת הבהרה בארבע עיניים בה נבהיר לו כי העניין אינו מקובל עלינו וכי אנו מצפים ממנו להתנהגות בוגרת יותר.
למען האמת, השלב הראשוני הוא הקשה ביותר (ומומלץ מאד על היצמדות ליועץ חינוכי) שכן חוש הצדק הטבעי של ההורה מתקומם מול פגיעה של גדול בקטן גם אם הקטן אמר מילה שלא במקום, והוא חש ליישם את הצדק כלפי הגדול. הבעיה היא שצדק אולי נעשה, אך תהיה הנצחה של ה"חד גדיא". הדבר החכם יותר והיעיל הוא לגרום לכך שהקטנים יכירו בסמכותם של הגדולים ויימנעו מפגיעות והתחצפויות אליהם.
בשעת כתיבת הדברים, יש בי תהייה האם הם יובנו כהלכה או יתנגשו עם הערכים שכולנו התרגלנו אליהם, כללים של שכר ועונש, של חוש צדק טבעי, ושל תפיסת תפקיד ההורה, לכן מומלץ לראות את הדברים ככיוון מחשבה בלבד ולא ליישם אותם ללא הדרכה מתאימה.
אולם ניסיוני מלמד כי בכל בית שיושמה השיטה באופן נכון ועם לווי טלפוני צמוד כיצד לנהוג עם מי ומתי, נעשה שינוי יסודי בבית, ורמת האלימות פחתה בצורה דראסטית, ולעיתים נעלמה. ברגע שכל אח מכיר את מקומו ויודע כי יש אחים שהוא חייב בכבודם ויש שחייבים בכבודו, נוצר מצב של כבוד הדדי בבחינת "כמים פנים אל פנים". כל זאת בשל יציאה מבוקרת של ההורים מהתמונה, ויישום שיטת ה"פירמידה" שעיקרה: הירארכיה ברורה בין הילדים על פי גילם.
