בימים אלו, בהם מתרחש תהליך הקבלה לת"תים ולסמינרים, אני הולך לעשות משהו שאינו פופולרי: להגן על מנהלי ומנהלות מוסדות החינוך, העומדים בלחצים שאין שום דרך לתארם, ומילא לחצים – גם השמצות והאשמות באי רגישות, בחוסר אכפתיות ועוד ועוד.
הדבר הנוח ביותר הוא לעמוד לצידם של אלה שלא התקבלו (דבר שאני עושה מפעם לפעם כאשר המערכת שוגה, או לפחות כאשר כך אני חושב), אבל מדובר בדברים כל כך עדינים וגורליים, שיש מקום להעמיד את הצד האחר של הדברים.
מלאכת החינוך מורכבת היא.
לכל אחד ברור שזה לא מתחיל ונגמר בהעברת חומרי למידה, ואפילו לא בהעברת מסרים רוחניים. כדי לאפשר הכוונה חינוכית עליך ליצור אווירה. עליך להגן בחומות מפני חדירה של תרבות זרה, של מסרים הפוכים, ואפילו של גורמים העשויים להסיט את רוח הכיתה/המוסד מהכיוון אליו ייעדת אותו.
לצורך העניין אקדים ואומר: בניגוד למה שחוגים "מתקדמים" נוהגים לחשוב, אנו חושבים שחינוך איננו בחירה. חינוך הוא הכוונה. גם החינוך החילוני בימים של קום המדינה הבין זאת. אמנם לא חינך בדרך התורה והיהדות, אך עדיין הוביל לרעיונות מסוימים.
בשנים האחרונות החינוך החילוני כבר לא מוביל לשום מקום. אומרים לתלמיד תבחר: יש כאלה שחושבים שארץ ישראל שייכת ליהודים ויש כאלה שחושבים שהיהודים גזלו אותה מהערבים. אנחנו מציעים לך את שני הצדדים ואתה תבחר.
כך המערכת, כך ההורים, והתוצאה: נוער מבולבל לא ממוקד מטרה, ללא אידיאלים. קריסה חינוכית. החינוך היהודי השורשי, שכיום מכונה "החינוך החרדי", מאז ומעולם הציב אידאולוגיה ברורה וחדה. יעדים, מטרות ואווירה. הוא מעולם לא בלבל את החניכים. הוא חינך אותם.
2.
אני מופיע הרבה בבתי ספר. חרדיים, דתיים וחילוניים. בשנים האחרונות פשטה בחינוך החילוני "תרבות הכלום".
אני יכול ברגע אחד, לדעת את רמתו של בית הספר על פי שאלה אחת בלבד:
"מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?"
בבתי ספר חילוניים "על רמה" הילדים רוצים להיות רופאים, אסטרונאוטים, טייסים, מדענים ווטרינרים. ככל שהרמה יורדת, הכיוון הוא יותר "שוטר", "נהג מרוצים", "מנהל חנות ממתקים" ו"מפורסם". תתפלאו, יש מקצוע כזה. בלי שוב דבר מתחתיו. אבל אלה עוד הבינוניים. ברוב בתי הספר החילוניים, רוב הילדים יגידו לך שהם רוצים להיות שחקני כדורגל. זה פשוט לא יאומן. מאה ילדים, וכולם חולמים לרוץ כל חייהם אחרי כדור ולבעוט אותו לשער. פה ושם יש אינטליגנטים שרוצים להיות "שחקני כדורסל". זה נחשב ליותר סטייל, אל תשאלו אותי למה.
אני מאמין שמתחבאים ילדים בקרב החילוניים שרוצים להיות מדענים, אבל זוהי הנקודה, שהם מתחבאים. אם יגידו את זה, מישהו ירביץ להם או יצחק עליהם.
3.
ברוכים הבאים לעולם החדש של החילוניות בישראל. עד שנות התשעים של המאה הקודמת (נשמע היסטוריה. זה לפני 20 שנה) היה עוד כבוד לילדים חושבים, לילדים עם משקפיים שחולמים להיות מדענים וממציאים דגולים. תשכחו מזה.
להיות ילד ש"משקיע בלימודים" זה החלום הכי רע של הילד החילוני המצוי. הוא מוכן להיות "היפראקטיבי", "ילד בסיכון", "כיתה קטנה", "חנוך מיוחד", רק שלא תגיד עליו שהוא משקיע את כל כולו בדברים רציניים. מי ששולט הם החזקים, היפים, המצחיקים, המופרעים, אלה שמעזים לעבור את הגבול, אלה שלעולם לא ייתפסו בקריאת ספר או יסתכנו בציון טוב במבחן.
איך אמר לי נער: "גם אם אתה חכם – אתה צריך להסתיר את זה, עלולים לחשוד בך שאתה לא לעניין"… בתוך שני עשורים, הפכה החברה הישראלית שראתה ברכישת ידע ומשכל דבר ראשון במעלה, לחברה שבזה לכל בדל רצינות, שיצירותיה הספרותיות והמצולמות, מעדיפות את היופי על פני האופי, את הכוח על פני המוח, ואת הסיפוקים המידיים על פני תפיסת העתיד.
בן תפנוקים בגיל 17 שנוסע ברכב חדש, מפואר, הוא זה שיוביל חברתית על כל חבריו ששוקדים על לימודיהם. נער מצחיק שיודע ללהטט בלשונו, יזכה להערצה ולהתבטלות שפעם היה זוכה להם רק מי שנחשב ל"חרוץ הכיתה", שם שהפך לגנאי וכיום כל נער חילוני יברח ממנו כמו מאש.
4.
זיכרון ילדות ישן.
הייתי ילד חיפאי תמים. באמת ובתמים. כמה שמסביב התגוררו חילוניים ואולי דווקא משום כך, היתה הבדלה מוחלטת.
יום אחד, בכיתה ו', הגעתי שעה לפני תחילת הלימודים. היו שם שני נערים מכיתה ח' שדיברו על תחרות ספורט שהתקיימה יום לפני כן. הם השמיעו שמות של שחקנים ובעיניהם היתה הערצה, סיפרו בדיוק מה היה ואלו סכנות היו להפסיד ואיך בסוף ניצחו.
הם גם התווכחו ביניהם בלהט מי השחקן היותר מוצלח… ובסוף גם הלכו מכות על זה…
אני חייב להודות שאחרי שעה, הייתי ילד אחר מכפי שהייתי. נחשפתי לעולם הספורט, עולם שעליו לא ידעתי מאומה.
אני שואל את עצמי כמה ילדים נוספים נחשפו דרך שני הילדים הללו לתרבות שאיננה תרבות חרדית, ולפעמים אני חושב שאולי מישהו נורא טוב-לב לחץ שהם ייכנסו לת"ת שלנו.
וספורט זה עוד החלק הפחות בעייתי.
5.
וזו בדיוק הנקודה שבגללה כתבתי את המאמר.
עם השנים המגמה הזו מתפשטת. גם בחינוך הדתי לאומי תשמע יותר ויותר ילדים שרוצים להיות שחקני כדורגל. לא כמו בציבור החילוני אבל בכיוון ובתאוצה.
ואילו בת"תים חרדיים יאמרו כולם, אבל כולם: אברך, גדול הדור, הרב שך, ראש ישיבה, ראש כולל, ושוב אברך ושוב אברך. המקום היחיד בעולם בו ילד/נער השקוע ראשו ורובו בלימוד נחשב למנהיג ולמושא הערצה – הוא בציבור החרדי.
עלינו להודות על גורלנו, שמערכת החינוך החרדית אינה דמוקרטית ואינה כפופה למשרד החינוך. אני אומר זאת בהרצאות ויש הורים שמרימים גבה ואז אני מסביר: "תינוק בורח מבית הספר", אם תיתן לילד את זכות הבחירה בין ללמוד או לא ללמוד הוא יבחר בלא. ילדים זקוקים לסמכות. אם לא תהיה כזו, הילד יעשה את מה שהוא רוצה. למבוגר יש בחירה בין רע לטוב כי חינכוהו לטוב, אבל ילד שלא חינכוהו לטוב אין לו בחירה, הוא יבחר ביצר הרגעי שלו.
זו הסיבה שהורים חילוניים רבים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר המנוהלים על ידי חרדים. כי הם יודעים היטב שבמערכת החינוך שלהם ילדיהם יחטפו מכות, ייסחטו, ישמעו מילים ומושגים קשים, ולא יוכלו ללמוד. המקום היחידי בו אין חשיבות לילד היפה, הזמר, המצחיק והמופרע, הוא בציבור החרדי. רק אצלנו שומרים על ההבדל בין העיקר לטפל ולהבל.
אנחנו חייבים לשמור על זה מכל משמר.
להרוס את זה – הכי קל. הרי לא ניתן ליצור מצב שלא יהיה בכיתה ילד זמר, יפה, מצחיק ומופרע, אבל האווירה השלטת היא החשובה. אם לא יגנו על הצדיק והעדין והחרוץ הוא ייטרף על ידי ה"זורם", ככה זה עובד. רק ההנהלה יכולה לנתב את הדברים כך שהעיקר יהיה מושא לקנאה ולחיקוי והטפל ירצה להידמות לעיקר. בשביל זה צריך להאדיר את הלמדנות, דרך ארץ ויר"ש של החניך, ולעשות ככל שניתן כדי לשים ללעג את הצחוקים, ההפרעות ומעשי המשובה. רק כך בונים חברה עם ערכים.
6.
והסכנה אורבת גם לפתחנו. רוצים הוכחה? קראו שוב את השורה האחרונה של הסעיף הקודם. נכון שהיא מעוררת בכם אי נוחות? הרי זה נגד כל מה שלימדו אותנו בהנחיית הורים "לתת מקום לילד השונה והאחר", הרי "בגלל זה ישנם גם כאלו שנפלטים".
אתם לא צריכים לספר לי. בשביל זה הייתי בין מקימי המרכז לילד ולמשפחה. איש אינו חושב להזניח את הילדים הללו. אבל להפוך את התנהגותם ללגיטימית? הס מלהזכיר. זה הורס את כל האחרים ואותם לא פחות.
צריך לעשות את ההבדלה בין "לקדם" ובין לוותר על ערכים. רק כך בונים חברה למופת לטובת כולם.
7.
שומרי הסף הם מנהלי המוסדות. הם עושים תפקיד שכל אחד מאיתנו רוצה שמישהו יעשה בשבילנו. לבצר את החומות שמגינות על מי? על הילדים שלנו.
זה לא שאין פה ושם טעויות. בדרך כלל כשישנן כאלה הציבור מתגייס ומצליח לשכנע את המערכת שטעתה. אבל ברוב המקרים מדובר בהחלטות נכונות עם משמעות מרחיקת לכת לילדים שלנו, ובעצם לחינוך ולעיצוב הדור הבא. ובוודאי אם הדבר נעשה בהכוונת רבותינו, שהרי כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.
