בעקבות המאמר הראשון שעסק בסטיגמות, העירו מספר קוראים כי גם סטיגמה טובה עלולה להיות בעייתית, משום שהיא יוצרת לחץ על הילד, וזה מוצא את עצמו עושה את הדברים רק כדי להצדיק את הסטיגמה ולא מתוכו פנימה.
יש בזה משהו, ובכל זאת, אשוב ואחזור על הדעה כי יש למצוא את נקודות החיוב אצל כל ילד וילד ואף להפוך אותן לסטיגמות שיהיו מעין תחנות כוח קבועות לילד מהן ישאב כוחות בימים קשים.
דעה זו מסתמכת בעיקר על הכרת המציאות על פיה: א. בני אדם מדביקים סטיגמות ב. בדרך כלל מדובר בסטיגמות שליליות. בדומה למשל הידוע על האישה שנערים היו גונבים ממנה תפוחים והרב הציע לה "תגנבי גם את מעצמך", גם אנחנו צריכים "לגנוב" מהחסרונות של עצמנו ושל ילדינו, ואם כבר יש לנו חיסרון של הדבקת סטיגמות מוטב שרובן, או לפחות אחת מהן, תהיה לשם שינוי סטיגמה חיובית.
2.
יש סיבות והסברים שאנשים משמיעים מדוע אסור יותר מדי לשבח ולהלל את הילד (או את הזולת), פרט לזו שרשמנו לעיל. זה עלול להביא לגאווה, השבחים עלולים להיות לא כל כך מדוייקים ואולי נחטא חלילה באי אמת, ובכלל אולי לא כדאי שילד ידע שמרוצים ממנו , הוא מסוגל להיות שאנן ורגוע ופחות להתאמץ.
מלבד הטענה הראשונה שכאמור יש בה משהו, וגם עליה יש תשובה: ילדים/נערים ואנשים עם דימוי עצמי נמוך גרמו נזק לעצמם ולסביבתם פי כמה מכאלה בעלי דימוי עצמי גבוה. לכן אל לנו לחוש שהילד יהיה "גאוותן" יותר משעלינו לחשוש שיחוש עצמו סמרטוט, ובכל מקרה מחמאות אינן הופכות אדם לגאוותן.
לגבי התענות על "אמת בפרסום" או "לתת לילד להרגיש יותר מדי טוב" ובכן, מדובר בתירוצים ולא סיבות. בני אדם אינם מוצאים את הכוחות או שחשים עצמם מגוחכים להחמיא יותר מדי, או שבויים באופיים הביקורתי, ומתקשים, פשוטו כמשמעו , ליצור סטיגמה חיובית לילד ולחזק אותה מדי יום ביומו.
בכל אחד מאיתנו גם טבועה "דווקאיות" שמסרבת להחמיא לבן אדם בעיקר אם הוא דורש זאת. את הדווקאיות הזו ניתן לחוש בדרך כלל כשילד משתדל לקבל "צומי". התגובה האינסטנטיבית הראשונה היא לא לתת לו את מה שהוא רוצה, אם אינו עושה זאת באמצעים שליליים ויש המהדרים גם ללעוג לו ולומר "מה, אתה מחפש צומי?"
כן הוא מחפש צומי, מדוע שלא ניתן לו את זה. זה רע לחפש תשומת לב? כלום יש מי מאיתנו שאנו מחפש תשומת לב? ואולי מפני שהתרגלנו שכך הגיבו אלינו לבקשת תשומת לב, אז מידת הדין והצדק שאנו ננהג כך הלאה?
והאמת, שאם ילד מעוניין בתשומת לב, אין כל מניעה שניתן לו אותה (פרט אם הוא מבצע דברים מסוכנים לעצמו או לאחרים).
עד כאן בנושא סטיגמה אישית.
כעת נרחיב את היריעה לביקורת כללית.
3.
מוחו של האדם הוא מעין מכונת הקלטה, שעובדת משעת לידתו עד מותו. אנו מקליטים לא רק קולות, אלא תנועות גוף, ואפילו רמזים עדינים. ההקלטות הללו מצטברות בתוכנו ויוצרות התנייות שונות. חלקן פשוטות אם אני פועל כך, זה טוב אם אני פועל אחרת זה רע. לכל מעשה יש ההקלטה שלו ובני אדם פועלים על פיהם.
אם למשל ההקלטה הפנימית של האדם מגלה כי בכל פעם שהשמיע הלצה – הוא ספג קיתונות של לעג – הוא ייזהר ויישמר מלהשמיע הלצות. אם ההקלטה הפנימית של האדם אומרת לו שכאשר הוא מתלונן על גורלו המר הוא זוכה לחום ותשומת לב באופן מיוחד הוא עלול לאהוב את אומנות הבכיינות. (ואם פגשתם פעם בכיין מקצועי – דעו לכם שהדברים הללו נבנים במשך שנים לא סתם כך בהחלטה של רגע).
לעומת זאת ישנם כאלה שבכל פעם שקצת התלוננו על כאב או קושי זכו למטר של פגיעות והעלבות שההקלטה הפנימית שלהם אומרת: שמור לעצמך את הבעיות ושדר רק טוב החוצה".
4.
לאחר ההקדמה הארוכה הזו (ששווה סדרת מאמרים בפני עצמה) נשוב לנושא שלנו.
ההווי הביתי קובע מאד את ההתייחסות שלנו לחיים.
כאשר אדם נתון מילדותו לאווירה של ביקורתיות וציניות, זה עלול למחוק לו הרבה מיכולותיו משום שיפחד לבטאן. אם ההווי הביתי הוא כזה שכאשר ילד נכשל בלשונו או יוצר משהו שלא נושא חן בעיני הסביבה והם קוטלים אותו – הסיכויים הם שהוא יימנע מלהתבטא ברבים מפני שההקלטה הפנימית שלו אומרת לו כי מוטב לשתוק שכן אז הוא לא יגיע למצב של כישלון.
והנה החידוש: החסימה היא לא רק כאשר הביקורתיות היא בבית פנימה. גם כאשר הביקורתיות היא כלפי חוץ, בהתייחסות לאחרים למוסדות לרבנים או לבתי עסק, ככל שביקורת תהיה יותר אלימה, כך הילד יפנים כי התבלטות מוגזמת (כולל בלימוד) עלולה לגרור ביקורת קטלנית, לפיכך הוא עלול לבחור להלך בצידי הדרכים ולהמנע מלהבליט עצמו גם במקומות שהוא חייב לעשות כן.
אין להסיק מכך שאסור להשמיע ביקורת בבית. להפך. ביקורת היא אחת היסודות של החינוך, ובפרט בדורנו יש מקום גדול מאד אף לביקורת קטלנית ובלתי מתפשרת כלפי כל מה שמסכן את האמונה וקיום המצוות, אולם זו טובה רק אם יש לה איזון בצורת ביקורת חיובית, עידוד, האדרת הטוב, הבעת שמחה בעשייה חיובית. האיזון הזה הוא הקלטה נגדית האומרת לילד – אדרבה, יכול אתה להתבלט ולהתבטא – בטוב. נחמיא לך, נפרגן לך, נתמוך בך ואף נמחא לך כף.
אסור להגיע למצב בו בבית נושבות רוחות של ביקורת ותו לא. זה חוסם. זה עוצר, וזה יוצר חידלון ופחד להמשיך הלאה.
מכיוון שכולנו אוהבים להשמיע ביקורת, כפי שכולנו נוהגים להדביק סטיגמות, נכון יהיה לאזן את הדברים בביקורות ובסטיגמות חיוביות.
