צעיר ישראלי, נסע ברכבת בדרכו לאשדוד. לאחר שירד מן הרכבת בתחנה, נזכר כי שכח את תיקו. הוא רץ חזרה לרכבת, אך זו כבר החלה בנסיעה. בהחלטה אימפולסיבית נטולת מחשבה החליט הצעיר לקפוץ ולהיתלות על הרכבת עצמה עד לתחנה הבאה, תחנת אשקלון, מרחק של יותר מעשרה קילומטרים.
תשעה קילומטרים עשה הצעיר כשהוא תלוי על אחד הקרונות, מתמודד מול טלטולי הרכבת ומול הרוח שמאיימת להעיפו. בתחילה הוא היה במצב מצוין ואת צילם את עצמו (!), אבל בשלב מסוים כנראה כשלו כוחותיו, אם בגלל טלטלה עזה של הרכבת בעת החלפת מסילות ואם בגלל שיש גבול עד כמה בן אדם יכול להיות תלוי על ידיו בלבד. הוא עף מהרכבת.
ח.מ. נמצא הרוג קילומטר לפני התחנה. חוקרי המשטרה טוענים שבגלל הרוח, לא ניתן לשמוע מה אמר החייל בצילום העצמי שלו, אך דומה, שבמותו העביר מסר חשוב יותר ממה שיכול היה לומר. המסר הוא: סוף מעשה, במחשבה תחילה.
2.
מדי שנה מתקיים בארה"ב טקס היתולי שבמהלכו מוענק פרס לבני אדם, אשר כהגדרת מעניקי הפרס, "סייעו לאנושות לשפר את מאגר הגנים שלה, וזאת על ידי שסילקו עצמם מהעולם בדרך מטופשת במיוחד". הפרס הזה, אינו כולל תמורה כספית כלשהי, בין השאר כי אלה שאמורים לקבל אותו, כבר לא בין החיים.
זוהי דרך אכזרית ומרושעת לרקוד על דמם של בני אדם, שכל חטאם היה שעשו פעולה מיותרת בלי מחשבה תחילה. התועלת היחידה שמצאתי בפרס הזה, הוא להנחיל לבני אדם את עיקרון ה"מחשבה תחילה", ללמוד מניסיונם הרע של אחרים, איזה נזק עלול לגרום מעשה פזיז אחד שנעשה ללא מחשבה.
3.
זיכרון ילדות ישן:
שנת תשנ"ב, אולמי הברוש בקריות. חגיגת בר מצווה לבן הכיתה. אחרי המנה הראשונה, הגיעו הנאומים, הילדים השתעממו ויצאו החוצה לשחק.
הייתה שם עגלה נגררת של "משרד התקשורת" (זה היה המשרד שהפעיל את הטלפונים לפני הקמת "בזק"). זו היתה עגלה סגורה נגררת, עם כן ארוך לחיבור לרכב ובה ציוד רב וכבד עד מאוד.
איכשהו הבחין מישהו שהעגלה איננה מחוברת לשום מקום ושניתן להזיז אותה אמנם בכוח רב. כל ילדי הכיתה החלו להזיז את העגלה למקום גבוה במגרש החניה ואז עלו עליה ושחררו אותה לחופשי כמעשה "ילדי הבימבות" בכל שבת בערים בהן אין תנועת רכבים בשבתות כמו בני ברק וירושלים. אלא שכאן זו לא היתה "בימבה", כי אם מפלצת במשקל טונה או יותר.
והמפלצת הזו שעטה בירידה עד שנתקעה ב"צפרדע" ענקית של אשפה. זה ממש מצא חן בעיננו. והתחלנו לסחוב את העגלה הכבדה שוב כדי לגלוש איתה שוב, אף אחד לא זכר שיש איזושהי בר מצווה בפנים. וגם אם מישהו זכר, אז הוא העדיף לשכוח.
בשלב מסוים הבחין אחד מאיתנו במעצור הממוקם בחרטום העגלה הוא התיישב על הכן ונהג למשוך בבלם בעת הגלישה ולגרום לעצירת העגלה ולהעפת הילדים ממנה. אחד מהם נחת בתוך הפח…
זה היה השלב בו כמה מהילדים הבינו שעסק הזה מסוכן ופרשו אבל היו מספיק ילדים שהמשיכו ביתר שאת וביתר עוז, בעיקר לאור השכלול החדש שהתגלה…
ואז זה קרה. באחת מאותן גלישות מסוכנות, הוא רץ אל הכן, כדי למשוך בבלם, העגלה התקרבה במהירות אל הצפרדע, הוא אחז בבלם אך לא הספיק למשוך—
והעגלה פשוט מחצה אותו אל צפרדע הפלדה.
הילדים מיהרו להרחיק את העגלה ואני לא מאחל לאיש מה שראינו.
הילד שנמחץ נפל כבובה ללא נשימה. הילדים החלו לצרוח ולצעוק, ואחד מהם גילה תושייה והחל לדפוק על גבו. הילד נמחץ בצורה כזו שלא הצליח לנשום, הוא האדים והכחיל, עד שהילד השני שלמד קורס של עזרה ראשונה (עוד תובנה חשובה) הגיע מאחוריו ולחץ את בטנו כלפי פנים.
ואז הוא השמיע חריקה, הילד המשיך והמשיך ובינתיים יצאו אנשים מהאולם, הזמינו אמבולנס והילד פונה לבית החולים במצב אנוש. במשך שבוע הסתובבנו נעים בין ייאוש עמוק לתקווה קלושה, ואז נודע לנו שיצא מטיפול נמרץ.
מדובר היה בילד חסון ביותר, בריון של ממש. הרופאים אמרו שלו היה מדובר בילד עם מבנה גוף רגיל – הוא לא היה שורד את הפגיעה האנושה. זו הסיבה שהילד ההוא הבריא לחלוטין, גדל, נישא וכיום הוא אברך חשוב בקריית ספר. שמו הרב מרדכי דוד אדלר והשבוע הוא משיא את ביתו במזל טוב.
ואנחנו למדנו, אמנם בשלב מאוחר יחסית, אך בדרך שלא הותירה מקום לספיקות. סוף מעשה במחשבה תחילה.
4.
מעיון ברשימה (הלא מכובדת) של זוכי הפרס עולות גם כל מיני סיבות מעניינות לאובדן המחשבה.
דוגמא בולטת, היא אדם שאיבד את חייו בגלל כעס. הסיפור הזה אירע בקוריאה, ותועד מראשיתו ועד סופו במצלמת ביטחון. אדם פספס את המעלית. אתם מכירים את הסיטואציה, אתה רואה מעלית מתקדם אליה, והדלתות נסגרות לך ממש על האף.
זוכה הפרס, היה רכוב על קלנועית, כך שהדלתות נסגרו על האף של הקלנועית. הוא התעצבן, לקח אחורה את קלנועית, זינק ונגח בדלת.
זו רק זזה.
הוא לקח שוב אחורה ושוב זינק ושוב אחורה ובסוף, תתפלאו, הוא הצליח, הדלת נשברה והוא צנח עם הקלנועית לתוך פיר המעלית, 30 קומות עד למטה.
—
ניתן לשער שבדרך למטה הוא הגיע למסקנה, שאם היה טיפוס יותר רגוע… בום.
5.
ויש גם סיבה נוספת: פזיזות שמקורה בסקרנות.
זוכה הפרס ל-2001, היה סטודנט קרואטי שהחליט להגשים את חלום חייו להיות להטוטן, מאלה שזורקים ארבעה או שישה כדורים לאוויר וקולטים אותם חזרה.
רק מה, בקרואטיה, למודת המלחמות, כנראה אין מספיק כדורי משחק. לעומת זאת רימוני יד יש למכביר. הסטודנט ללהטט עם שישה רימוני יד. אחד מהם התפוצץ והרג אחד מחבריו ופצע עוד שישה, ביניהם הלהטוטן עצמו.
במקרה המיוחד שלו היה ויכוח בועדת הפרס אם אכן ההרוג זכאי לפרס, שכן חוקי הפרס המחמירים פוסלים זכייה בפרס על מוות שנגרם על ידי טיפשות של מישהו אחר, אבל, לאחר דיונים סוערים הוחלט ובצדק, כי בן אדם שהוא מספיק פזיז ושוטה לצפות מתוך סקרנות בכזה משחק, זכאי בצדק ובדין לזכות בפרס על הטיפשות הקטלנית שלו.
6.
מי שלא זכו בפרס, אולי בגלל שמדובר בטרגדיה גדולה מדי אפילו בשביל פרס העוסק בטרגדיות, הם אותם עשרות הרוגים מבין אלפי ההרוגים במגדלי התאומים, שהיו במגדל השני כאשר נפגע המגדל הראשון, במקום לברוח כמו שעושה כל אדם נורמאלי, הם מיהרו מתוך סקרנות לעלות לקומות העליונות של המגדל שלא נפגע, עדיין, כדי לראות מקרוב את כל הנייעס. הם אולי נהנו במשך עשרים דקות, עד שראו או הרגישו את המטוס השני נכנס מתחתיהם…
7.
ולסיום, נשמח אתכם ובאמת בתמים כאשר נדווח לכם על חתני הפרס ל-1999. מדובר בשלושה מחבלים פלשתינאים.
מעולם לא תמכתי בהענקת פרסים למחבלים, אך לאור המקרה המיוחד הזה יצאתי מגדרי.
בתאריך 5 ספטמבר 1999 בשעה 17:30 בדיוק נחרדה הארץ. שתי מכוניות התפוצצו בעת ובעונה אחת בטבריה ובחיפה. בפיגוע בטבריה נהרגו שניים ובפיגוע המכונית בחיפה היה הרוג אחר.
מהר מאד גילו מומחי החבלה כי שני ההרוגים מכונית הוולוו ברחוב אלחדיף בטבריה היו שני פלשתינאים. גם בחיפה ההרוג היה ערבי פלשתינאי. היה ברור שמדובר במחבלים ואיש לא הבין מדוע החליטו לפוצץ את המכוניות במקומות רחוקים מאדם, כאשר במרחק מאות מטרים משם היו מקומות הומי אדם.
לאחר חקירה מודיעינית התבררה האמת מאחורי הפיצוצים:
מסתבר שהמחבלים לא הכירו בשעון הקיץ של ישראל ומפעיליהם כיוונו את השעונים לשעה חמש וחצי. כאשר המחבלים הגיעו לישראל הם כיוונו את שעוניהם לשעון ישראל ומבחינתם השעה היתה שעה ארבע וחצי. היה להם שעה כדי להתכונן לפיגוע שיקטול כמה שיותר יהודים.
אבל ארבע וחצי היה בעצם חמש וחצי… והם מצאו את מותם בלי להטריד איש זולתם.
8.
יש משהו שמפחיד יותר ממוות בגלל חוסר מחשבה.
לחיות בחוסר מחשבה.
