האמת שהכתובת הייתה על הקיר, אבל לבני אדם יש נטייה שלא לראות כתובות אם אינן כתובות בדם.
האסון הנורא, בו קיפדו את חייהם אברך וחתן צעירים ונפצעו עשרות, גרם לרבים לחפש אשמים. המארגנים, המשטרה, העירייה, המשתתפים. לא נכון ולא הוגן לתלות את האשמה באיש שכן לא קרה כאן משהו אחר מההלוויות הענק שהתרחשו בעשרים השנים האחרונות. כלומר כן קרה. בהלוויות הללו התרחשו ניסים גלויים שכולנו ראינו אותם במו עינינו. בהלוויה הזו לא זכינו לנס. מה שקרה היה טבעי לחלוטין, בעיקר לנוכח המדרגות התלולות שבכל מקרה כמות של מאות אנשים ששועטת בהן, די במעידה של אחד מהם כדי לגרום לאסון הנורא.
2.
זיכרון של עשרים שנה. כ' באדר א' תשנ"ה. הלווייתו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל. הגעתי לשם עם שני חבריי במערכת של 'יתד נאמן', פ. חובב ואריה זיסמן. בשלב מסוים זיסמן אבד בהמון ופ. חובב ואני נשארנו יחד. שום דבר לא הכין אותי למה שיקרה אחר כך, בין השאר כי הלוויה כזו לא הייתה עד אז (כשלוש מאות אלף בני אדם על פי אומדן המשטרה).
עמדנו ברחוב אוסישקין מול רחוב הגר"א, מקום רחב יחסית, שבתוך דקות הפך צפוף ולאחר מכן דחוס. ועדיין לא הבנתי את משמעות העניין. בשלב מסוים הדוחס הפך בלתי נסבל, מטריד ומפחיד. ביקשתי למצוא מקום מרווח יותר גיליתי שאין מקום כזה וגם אם היה אין לי שום אפשרות להגיע אליו.
ואז החלה תנועה מכמה כיוונים.
אלפי אנשים הגיעו מרחוב הגר"א, ממש מולנו, ועוד עשרות אלפים שהגיעו משני צידיו של רחוב אוסישקין (מכיוון קק"ל ומכיוון בצלאל) וביקשו להתקדם לכיוון מוקד ההלוויה.
בעצם נלכדנו משלושה כיוונים ולא היה כיוון נוסף לברוח אליו. הלחץ היה בלתי נסבל, ואם היה נמשך עוד כמה דקות, זה לא היה נגמר בשני הרוגים, בעצם הייתה כאן התמודדות של מאות טונות מכאן ומאות טונות מכאן (כוח המסה של אדם הוא יותר מכפי משקלו, כלומר למאה אנשים יש כוח מסה של יותר הרבה יותר מטון).
3.
דווקא המסה האדירה הזו יצרה הכרעה: עשרות אלפי האנשים שנהרו מכיוון קק"ל שחברו אל המיטה שירדה מרחוב פרוש), ואלפי האנשים שירדו מרחוב הגר"א דחפו את כל עשרות האלפים שעלו מכיוון רחוב בצלאל, הפקק השתחרר ואז מצאנו את עצמנו רצים ריצה מטורפת מבלי שנתכוון לכך. זו לא הייתה ריצה כי אם הידחפות על ידי עשרות אלפי אנשים מאחורינו.
פ. חובב (איש חכם, בלי קשר להלוויות) אמר לי "חיים, פשוט תתן לגוף שלך לזרום עם ההמון, אל תעצור שנייה כי שום דבר לא יכול יהיה להציל אותך". וזה מה שעשיתי לאורך עשרות מטרים. מצאתי את עצמי יחד עם אלפי אנשים רץ ללא שליטה. קשה לי לתאר את האימה והחרדה שאפפו אותי באותן שניות ארוכות.
זו לא הייתה ריצה כפי שכולנו מכירים, אמנם ריצה מהירה ביותר אך עם צעדים קטנים. כי אתה מוגבל מקדימה, אתה מתקדם כי אינך רוצה להיפגע ואתה נזהר כי אינך רוצה לפגוע באלה שלפניך.
בשלב מסוים הבחנתי במכוניות חונות והתחלתי לחתור לכיוון ימין במטרה למצוא בהן מחסה מנהר האדם שהייתי חלק ממנו. הצלחתי להגיע צמוד לקו המכוניות ופשוט קפצתי על מכסה מנוע של "רנו 4" חבוטה בעוד נהר האדם ממשיך לרוץ ללא שליטה לכיוון רחוב בצלאל, שנייה וחצי עוד ראיתי את פ. חובב נע בין ההמון השוצף והקוצף ואז נעלם מעיניי…
דאגתי לו באמת ובתמים. ולא רק לו. חשבתי על ילדים שבוודאי היו בין הרצים (מתברר שילדים רצים יותר מהר ממבוגרים וגם גמישים מהם…) חשבתי על מצב בו מישהו אחד מכל ההמון כשל וגרם דריסה המונית באפקט הדומינו.
אבל בחסדי השי"ת דבר לא אירע, בסופו של דבר הלחץ התאזן, כולם יצאו בשלום.
ופ. חובב? אדרבה.
4.
מאז פיתחתי "חרדת הלוויות", אני משער שחרדה זו תיקרא על שמי, על אף שבמהלך השנים מצאתי אחים לחרדה, שגם הם מאבטחים עצמם ואת יקיריהם ואת כל מי שמסביבם (עד גבול ההצקה) לפני ובמהלך כינוסים והלוויות וכל אירוע דחוס והמוני העלול לצאת משליטה.
מה שקרה בפסח האחרון לא היה משהו בלתי טבעי. פשוט לא זכינו לנס. הציבור דווקא התפרס היטב, אך אירוע מקומי ביציאה מביהמ"ד שכלל כמה מאות אנשים סביב לנושאי המיטה ומדרגות תלולות מדי, וככל הנראה מעידה של איש אחד, יצרו את האסון הנורא הזה שרק מעצים את הנסים שקרו לפני כן.
ואני אומר: הבה נחפש פתרונות. לא אשמים. מה שקרה יכול היה לקרות גם בכינוסים ההמוניים האחרים.
כעת, יש לחשוב על פתרונות והם יימצאו. חבל שלא חשבו עליהם כשהכתובת הייתה על הקיר, כתובה בתודעה ולא מרוחה בדם.
5.
וכמו בכל אירוע הקשור לציבור החרדי, כבר נמצאו כאלה, דווקא משולי המחנה ולא מהצד החילוני שניסו לקשור את הטרגדיה לשנאה העצמית המקננת בהם.
"תרבות של דחיפות" כתב אחד מהם, כמובן לא אצלנו כתב, אלא בכלי תקשורת חילוני, כמו אחרון מחרפי ומגדפי הציבור החרדי.
לקח לי זמן להירגע מהזעם על הוצאת הדיבה הזו, לחשוב כיצד ניתן להוכיח שאכן זו דיבה שאין לה עוגן במציאות.
דווקא האירועים ההמוניים הללו והעדר האסונות בהם עד כה, מוכיחים כאלף עדים את ההבדל בין הציבור החרדי העדין והמתחשב לבין כל ציבור אחר בארץ ובעולם. בניסיון שחוויתי על בשרי, ראיתי בני אדם החסים על חיי חבריהם לא פחות מאשר הם חסים על חיי עצמם. לא ראיתי בהם כעס וקטטה אלא התמודדות וכן היתה שם אכפתיות לזולת לא פחות מאשר דאגה להישרדות.
כדי לשבר את אוזניכם, אביא לכם כמה נתונים מהעולם שאיננו חרדי שתבינו מה זו "תרבות דחיפות".
6.
שתבינו: בעצרת המיליון שנערכה לפני כשנה כמעט לא נראו שוטרים. לא היה צורך בהם. כך הדבר בכל כינוס חרדי. השוטרים יודעים: מדובר בציבור ממושמע ועדין. אין שום עניין להתערב.
לעומת זאת, בכל כינוס של ציבור שאיננו דתי, גם אירוע הנחשב "תרבותי" קיימת חובה להביא מספר גדול של שוטרים.
האם ידעתם שלמשחק רגיל באצטדיון מסודר חייבים להביא כ-250 שוטרים לאבטח? במשחק "נפיץ" בין שתי קבוצות שהאספסוף האוהדים שלהם נחשב אלים במיוחד מספר השוטרים שיידרשו לא יפחת מ- 400!!!
וכעת תבררו כמה שוטרים יתבקשו לעצרת של "דִרשו" (12,000 איש) מסתבר שאין כלל דרישה לשוטרים. המארגנים מחליטים כמה מאבטחים בכניסה וכמה סדרנים במעברים וזהו.
כמה שוטרים לחתונות "גור" או "ויזניץ" המונות עשרות אלפי בני אדם? אפס.
וכעת ספרו לי בבקשה על "תרבות הדחיפות".
7.
יהודים מאמינים בני מאמינים אנו, ויודעים שד' נתן ד' לקח ואין אנו נכנסים לחשבונות שמים וגם אין אנו מחפשים אשמים.
עם זאת, אנו מצווים על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". כעת כשהכתובת על הקיר כתובה בדם הנספים ז"ל, יש מקום לגוף שיפקח ויתכנן כינוסים של ציבור גדול, יאתר את הסכנות הידועות ואלה שעלולות לצוץ (כמו המדרגות למשל) ועל פיו ננהג כולנו.
אך מעל הכל יזהיר איש איש את בני ביתו, כפי שמזהירים לחצות רק במעבר חציה וכפי שמזהירים מטיולים וסכנות אחרות, לדעת לפני כל כינוס, לחשוב לפני מעשה, להתמקם נכון, ובוודאי שלא לחתור למקום העלול להביא לידי סכנה.
