אם בשבועות האחרונים הרגשתם שדי, מיציתם, אין יותר כוח וחשק ואתם צריכים לחפש מקום עבודה/ לימודים אחר. אם הילד שלכם פתאום מתלונן שלא מתאים לו ללמוד במקום בו הוא לומד ואין מצב שהוא ממשיך שם.
אל תיכנסו ללחץ, זה משהו טבעי שמתרחש בכל שנה בתקופה הזו. ככל שמתקרבים לסיום שנת הלימודים ישנו תהליך קבוע של עייפות מצטברת, תחושה שהבטרייה פשוט נגמרת. גם אצל מורים, גם אצל ילדים ונוער, ובאיזשהו מקום גם אצל הורים.
לא צריך לחכות לזה, כי זה בא לבד. לפתע נערמים כמויות של מקרים הזקוקים לפתרון שהצד המשותף לכולם הוא:
– הבן שלי רוצה לעזוב את הת"ת/ הישיבה.
– הילד/ הבחור הזה לא יכול להמשיך אצלנו בת"ת/ בישיבה.
– "תגיד אתה בעצמך, שייך בכלל להחזיק ילד כזה?"
פתאום יש עלייה במפלס הילדים והבחורים ש:
– ירדו פלאים מבחינה לימודית.
– החלו לסבול מבחינה חברתית.
– הסתבכו עם צוות המוסד החינוכי בשל בעיות התנהגות.
– התחצפו בצורה שאינה נסבלת.
למען האמת גם בקרב צוותי המוסדות החינוכיים נרשמת עלייה במפלס הכעס, חוסר ההבנה, המרמור והעימותים בין מורים למנהליהם ובין עצמם.
– "נמאס לי ללמד כאן".
– "המנהל לא מעריך את ההשקעה שלי".
– "הילדים מופרעים אין לי שום משמעת".
– "איזה תנאים טובים יש בת"ת השני, ואני תקוע כאן שנים".
2.
ומהן התוצאות?
החודש הזה הוא החודש המועד לפורענות, בו יורחקו ילדים מבית ספרם או ישכנעו את הוריהם שזה לא המקום המתאים. זה החודש בו בחורים יגמרו אומר בנפשם שהם לא מתאימים לישיבה, ובמקרים קשים יותר צוות הישיבה יחליט שהישיבה לא מתאימה להם.
זה הזמן בו מורים ומחנכים יתייאשו מהמקום בו לימדו שנים רבות ויחליטו שבמקום אחר יהיה להם הרבה יותר טוב (ובדרך כלל לא יהיה), וזה הזמן בו יחליטו מנהלים כי מורה מסוים "עבר זמנו" וכי יש למצוא דרך להרחיקו.
בסופו של דבר שמונים אחוז ממקבלי ההחלטות בזמן זה ייווכחו לדעת כי החלטתם לא היתה נכונה ולא שקולה. הם יגלו כי הגיעו למקום הנופל ברמתו מהמקום הקודם. (כי ככה זה עובד בדרך כלל אם כי לא בכל המקרים, כשאדם עוזב/ נעזב זה לא למקום יותר טוב אלא למקום שמוכן לקבל אחד שעוזב או נעזב…)
הם יגלו במקום החדש כי התנאים אינם טובים יותר ויחסי העבודה סובלים מאותן תופעות כמו במקום הקודם, או מתופעות שונות אך מציקות לא פחות. ככה זה, סדנא דארעא חד הוא. החיים הם מקום של התמודדות, והניסיון לברוח ממנה מוליד התמודדות חדשה.
3.
ומהי הסיבה האמיתית לקבלת ההחלטות הפזיזה דווקא בזמן זה?
פשוט מאד. עייפות. כולם עייפים. הצוות עייף, הבחורים עייפים. לעיתים הבחורים משתחררים משום שהצוות עייף מלהפגין סמכות. וכשעייפים החשיבה היא אחרת, הכעס עולה הרבה יותר מהר, המסקנות הם תמיד בכיוון אחד. "די. מספיק. אני לא יכול יותר".
שיחה פשוטה על סיבות ההרחקה של ילדים/ בחורים מביאה למסקנה שבשום זמן אחר הם לא היו מורחקים. מדובר על מעשי קונדס או דברי חוצפה שברוב ימות השנה גוררים השעיה או שיחה נוקבת ואילו בימים שכאלה הם נחתכים במהירות, ובצורה שלא תמיד עומדת בקנה אחד עם שיקול דעת, עם טובת התלמיד ואפילו לא עם טובת הישיבה.
כל איש חינוך יוכל לספר על תלמידים שבזמנים מסוימים הוחלט לגביהם על הרחקה שהיתה גורמת בוודאות לירידה רוחנית קשה, (ובמוסדות מסוימים אפילו לירידה לרחוב) ובסופו של דבר, ניתנה הזדמנות נוספת שהעלתה את התלמיד על דרך המלך וסופו שהקים בית נאמן בישראל.
זה לא המקום להטיף על חשיבותו של היחיד כעולם מלא. הדברים ברורים וידועים, רק שבזמנים מסוימים גוברת התחושה כי ההרחקה חייבת להיעשות לטובת הרבים ולפיכך גם אם היחיד ישלם מחיר כבד, יש לעשות את הצעד כדי להציל את הרבים.
אז זהו, שבתקופה הזו נעשות החלטות רבות מהסוג הזה… הגעה למסקנה כי אין כל ברירה והבחור צריך ללכת, למרות, שבתקופה אחרת בה יש יותר כוחות ורעננות לא היתה כזו מסקנה ויש כוחות להשקיע בו שלא יזיק לציבור ולא יזיק לעצמו.
4.
נקודה חשובה שראוי לחזור עליה שוב ושוב היא התדמית שלנו בעיני עצמנו, העלולה גם היא להיפגם בימים אלה של – לקראת סוף השנה. אם נפרוס כעוגה את הסיבות בגללן אנשים עוזבים מקומות עבודה, ונערים עוברים למסגרת אחרת נגלה שאת החלק הגדול ביותר בעוגה תופסת התדמית של האדם בעיני עצמו.
אדם יכול לסבול שאחרים חושבים עליו רעות, הוא יכול להחליט להשתנות או שלא איכפת לו מה חושבים עליו, אך כאשר האדם מביט מול המראה ואומר לעצמו: "אני לא מתפקד טוב, אני לא מחנך טוב, אני לא לומד טוב", התחושה הזו גורמת לו יותר מכל התחושות לעזוב את המקום בו הוא נמצא.
וזה בדיוק המקום והזמן לומר: בימים אלה אפילו תחושותינו משקרות לנו. הן לא מייצגות את מי שהננו באמת. הן תוצאה של עייפות, לחץ, שחיקה שלנו ושל הסובבים אותנו, ובמקרה הזה "איש לרעהו יאמר חלש…"
היכולת של האדם "לשאול" כוחות מן העבר או מן העתיד, נחוצה ביותר ליציבותו. הביטו סביבכם וראו: כולם עוברים קשיים, עליות ומורדות, ועם זאת, ישנם המתמידים במקום אחד במשך שנים ואפילו עשרות שנים וישנם הקופצים ממקום למקום מדי שנה או שנתיים.
מהיכן מגיע ההבדל ההתנהגותי הזה?
הראשונים יודעים שלא להסיק מסקנות מתקופה או ממצב רוח, גם אם מדובר בתקופה נוראה ומצב רוח דכאוני, ואילו האחרים רואים בכל תקופה את תמונת חייהם. הם מתקשים להשתחרר ממצב הרוח העכשווי שלהם ולראות את מציאות חייהם כפי שהיא. אלה הם האנשים העלולים לפרק דברים שבנו בעמל רב במחי רגע או במחי תחושה.
5.
מדי כמה שנים הנושא הזה מועלה בטור זה בתקופה הזו, וכבר אין חשש שהדברים חוזרים על עצמם, כי בכל שנה מתקבלות תגובות של קוראים שהעלאת הרעיון שמדובר בתקופה ולא בעניין מהותי גרמה להם להישאר במוסד החינוכי בו למדו/ לימדו, גרמה לאנשי צוות להשאיר תלמידים שנראה כי הגיעו לסוף הדרך, וגרמה לתלמידים לשקול שוב האם אכן המקום אינו מתאים להם.
ברור שבכל מקרה כזה יש להתייעץ עם גדולי הדור וטור זה נכתב במטרה לעורר ולחדד את התחושות האמיתיות של האדם בבואו להניח, בימים עייפים אלה, את עניינו או עניין זולתו על שולחן הניתוחים.
