"אם יש משהו שהוא לא פחות חשוב מ"חיים", זה "חיים שיש בהם". חיים עם משמעות, עם תוכן, עם כיוון, עם אמונה ועם דרך סלולה,,
1.
השבוע פורסם דו"ח מקיף מאד שנערך על ידי משרד הבריאות. הדו"ח בדק איפה המקומות שהכי בריא לחיות בהם. היכן ישנן הכי הרבה מחלות, היכן סובלים מהשמנה והיכן מעשנים יותר.
אני חייב להודות שהנתונים הפתיעו אותי, כמו שהם הולכים להפתיע אתכם.
בני ברק היא העיר עם אחוזי תחלואת הסרטן הנמוכים ביותר מכל הארץ, עם 264 חולים לכל מאה אלף תושבים. במקום השני נמצאת בית שמש עם 280 חולים למאה אלף, ובמקום השלישי ירושלים עם 291 חולים לכל מאה אלף. אלה הן ערים חרדיות.
רמת גן נמצאת במקום הרביעי עם 312 חולים למאה אלף ומשם זה הולך ומחמיר.
גם בכל הנוגע להשמנת ילדים, בני ברק נמצאת במקום הכי טוב, בכל הנוגע לתזונה נכונה של ילדים (תודו שלא חשדתם…) וגם בשיעור המעשנים נמצאת בני ברק יחד עם בית שמש במקום הראשון (החיובי) עם 15 אחוז מעשנים לעומת, למשל, אשקלון עם 38 אחוזי מעשנים.
2.
לפני שאתם רצים ומסיקים כל מיני מסקנות, לגבי הזמן שמקדישים בבני ברק לפעילות גופנית ולבריאות הגוף, אני חייב להוסיף כאן נתונים נוספים מתוך הסקר והם, איך לומר, ממש מבלבלים.
כי בכל הנוגע לפעילות גופנית, בני ברק נמצאת במקום לפני האחרון ולגבי חיסוני שפעת נמצאת בני ברק במקום האחרון.
כלומר, אי אפשר לתלות את זה בהקדשת זמן לפעילות גופנית או בדאגה מוקפדת למניעת מחלות כמו חיסונים וכד'. כמו כן, הלא בינינו לבין עצמנו, הציבור החרדי אינו הפציינט האולטימטיבי של ירקות אורגניים, של אוכל צמחוני/טבעוני למיניו, ובשבת לאחר התפילה אין אף אחד שאוכל טופו, ואנשים יותר בכיוון של טשולנט עסיסי שאינו נמנה על אף רשימה של תזונאי כלשהו, בעצם הוא נמנה על כל רשימה של כל תזונאי אבל בעמודה של "אסור בשום פנים ואופן".
אין זאת, אלא שיש כאן משהו אחר. ועל זה בדיוק הולך לדבר הטור הזה. על ה"משהו האחר".
3.
מסתבר שישנו עוד נושא שנחקר על ידי משרד הבריאות, אך לא זכה לכותרות שסיפקו הנתונים על מחלת הסרטן, ההשמנה ותוחלת החיים.
מעניין שדווקא עיתון "הארץ" בחר להתייחס בכותרת לנתון הזה. והנה לשון הכותרת:
"דו"ח משרד הבריאות: בבני ברק מתגוררים הישראלים הבריאים והמרוצים ביותר".
והנה הדיווח (של 'הארץ' חשוב לשוב ולציין): "תושבי בני ברק, עיר חרדית מהאשכול הסוציו־אקונומי הלפני־אחרון, הם בעלי הסיכוי הנמוך ביותר לחלות בסרטן, המרוצים ביותר מבריאותם, ובעלי תוחלת חיים גבוהה מהממוצע בקרב תושבי הערים הגדולות בישראל – כך עולה מנתונים שמפרסם היום משרד הבריאות, על פערי הבריאות בין תושבי 16 הערים הגדולות בישראל, שבהן חיים יותר מ–100 אלף תושבים. בני ברק מדורגת במקום הנמוך ביותר מבין הערים במדדים של מניעת מחלות — כמו שיעור המתחסנים נגד שפעת ושיעור התושבים המבצעים פעילות גופנית. למרות זאת, היא מצטיינת במדדי התוצאה — ובעיקר בשיעורים נמוכים של מקרי סרטן, הן בקרב גברים והן בקרב נשים".
4.
עיתון הארץ, בניגוד לעיתונים האחרים שפרסמו את הנתונים הבריאותיים, הוא היחיד שמבין את הקשר בין "בריאים" ל"מרוצים". לא רק בכותרת אלא גם בגוף הכתבה:
"גם תפישת הבריאות של תושבי העיר" כותב הארץ, "היא האופטימית ביותר מבין הערים: 92% העידו כי מצבם הבריאותי טוב או טוב מאוד — לעומת ממוצע ארצי של 84%".
אני מוכרח להתעכב על השורה הזו. אתם מבינים מה היא אומרת? שבלי קשר לנתונים ומספרים, החרדים הם אנשים שמרוצים ממצב בריאותם. נקודה.
זהו משהו שקשה להבין. הרי כפר סבא, למשל, נחשבת למעוז הבריאות וגם תוחלת החיים שם הגבוהה ביותר, אבל כששואלים את תושבי כפר סבא האם מצבם הבריאותי טוב רק 84 אחוז יאמרו שכן, אבל במקומות חרדיים יגידו 92 אחוזים שהם בריאים ושלמים…
5.
הדברים "חמורים" פי כמה בנוגע ל"מדד האושר".
לפני כשנה פורסם דו"ח של "הערים המובילות בישראל". שימו לב, לא על פי דעת הקהל אלא על פי מומחים שדירגו את העיר על פי הנוחות, התשתית, המבנים, הפארקים, הניהול המוניציפאלי וכו'.
כמעט בכל המדדים הובילה תל אביב ואחריה רעננה וגבעתיים. שם באמת יש את כל התנאים הגשמיים הטובים ביותר. ערים חרדיות בכלל לא היו שם.
ברם, זמן קצר לאחר מכן פורסם "מדד האושר" הארצי. ונחשו מה? תל אביב נמצאת באחד המקומות האחרונים במדד האושר, ובמקום הראשון בארץ במעשים אובדניים.
מה שניתן להבין מכך זה משהו שאנחנו יודעים ממילא בירכתי מוחנו: שאין שום קשר בין עושר לאושר ואין שום הלימה בין חיי נוחות לבין תחושה נוחה.
6.
ד"ר שלומית אבני, מנהלת האגף לתכנון מדיניות במשרד הבריאות, אומרת באותה כתבה: "יש פה תמונה מורכבת – במקרים מסוימים רואים קורלציה בין מצב סוציו־אקונומי לבין תוצאות הבריאות, אך זה לא קורה תמיד כפי שהיינו מצפים.
"זה מה שבני ברק מרמזת לנו", היא מסבירה, "שהסיפור הוא לא רק סוציו־אקונומי. ערים שיש בהן הון חברתי גבוה ומבנים חברתיים הדוקים כמו גמ"חים, תמיכה רוחנית, מסגרת קהילתית, שכנים שמתעניינים ובאים אליך הביתה – אלה גורמים מגינים שאנחנו רואים את ההשפעה שלהם על תוצאות הבריאות ברמה הכללית".
7.
אם אתם שואלים אותי, הנתון המספר על אחוזי האנשים המרוצים חשוב בעיניי מכל הנתונים הבריאותיים גם יחד. כי אם יש משהו שהוא לא פחות חשוב מ"חיים", זה "חיים שיש בהם". חיים עם משמעות, עם תוכן, עם כיוון, עם אמונה ועם דרך סלולה.
חלק מהדברים רשמתי לפני כשבועיים, על אודות ה"נחת" שהוא מנת חלקו של מי שמקיים אורח חיים אמוני. הנישואים המוקדמים, גודל המשפחות, וכמובן ההשקעה החינוכית שיוצרת תוכן לילדים, לנערים ולמשפחות.
"בעולם החדש", אנשים מחברים בין מצב סוציו-אקונומי לבין אושר ובריאות (ראו דבריה של ד"ר שולמית אבני), ועל פי מדדים אלה, ככל שיהיו פחות ילדים כך תהיה האפשרות לחלק את העושר ביניהם, וככל שאנשים ידאגו לקריירה שלהם כך הם יהיו בעלי אמצעים.
אבל "בני ברק מרמזת לנו" אחרת. שעושר ניתן לחלק אבל אושר ממש לא. את האושר מייצרים בצורות אחרות ומגוונות שאף אחת מהן אינה קשורה לכסף או לחומר.
זו הסיבה שאברכים הם הציבור הכי מאושר עלי אדמות, בניגוד גמור למצבם הכלכלי. משום שהם חיים הכי נכון, ושיש להם את המשפחות הכי גדולות, והם מחלקים נכון את האושר ולא משליכים מבט לכיוון העושר.
8.
אני כותב כל זאת, לא רק כדי "לטפוח לעצמנו על השכם" (שזה לגיטימי לגמרי), אלא גם לטפוח לאחדים מאתנו על הראש. כי הרוחות החדשות מנשבות גם במחוזותינו, ובהחלט יש דיבורים של תכנון כלכלי ושיקולים שמעולם לא היו בציבור אמוני.
לאברכים אין צורך לומר זאת, הם יודעים את זה יותר ממני. דווקא למי שמתעניין ב"מדד האושר" ובדו"חות כאלה או אחרים – שווה לבדוק את "מדד הנחת". את הדברים שבסופו של דברים גורמים לנו להיות מאושרים.
אם עיתון "הארץ" הבין את זה וכתב בכותרתו "האנשים המרוצים", קל וחומר שיבינו את זה אנשים החושבים באמת.

הפוסט חיים שיש בהם… הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"האם לא שאלתם את עצמכם מה ראה רשכבה"ג שר התורה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א להעדיף את הפרובינציה המרוחקת חיפה, על פני בני ברק המעטירה?,, 
1.
דומני שמאז שנת תשמ"ט, בבחירות בהן קיבלה תנועת "דגל התורה" שזה עתה הוקמה, שני מנדטים, שהוכיחו קבל עם ועולם את דבריו של יו"ר התנועה דאז ח"כ הרב אברהם רביץ זצ"ל "אנו קיימים יען כי אנו קיימים", הבחירות ביום שלישי היוו נקודת מפנה נוספת לעמידה על זכויותינו ועל זכות קיומנו.
המצחיק או העצוב זה, שהמציאות  הזאת היתה שם כל הזמן. היא רק לא באה לידי ביטוי.
וכאשר לא נותרה ברירה, אזי קמנו ובהוראת גדולי הדור ספרנו שוב את עצמנו. ושוב הוכח ש"כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל".
בתשמ"ט נעשה צעד חשוב, שהגדיר את ציבור בני התורה. לפני כן "לא היינו קיימים" כביכול. שנתיים לאחר מכן יצאנו ברשימה משותפת על פי הוראת רבותינו. בכל העת ידענו כי אנחנו משלמים מחיר כבד למען השלום.

משלשה מנדטים שניתנו לנו בחסד לשישה מנדטים שזכינו כי החלטנו להיות קיימים.

2. עם כל הכבוד לירושלים ולבני ברק, שם הוכתר הרב אברהם רובינשטיין לראש העיר החרדית הגדולה ביותר, לקראת סגירת הקלפיות מצאתי את עצמי עוזב הכל ונוסע למקום שהלב שלי גר בו כל השנים. העיר חיפה.

ומעניין, מצאתי שם את כל צמרת "דגל התורה" ח"כ הרב משה גפני, ח"כ הרב יעקב אשר, הרב מנחם שפירא שאף שאינם ילידי חיפה – הלב שלהם נסע לשם והגוף שלהם בלית ברירה איתו. הרב מרדכי בלוי, שמהוה תמיד את חוד החנית של "צבא" בני התורה, היה במערכת הבחירות הללו בחיפה יותר משהיה בה צ'אלמר כלשהו במהלך חייו. הרב אליהו ארנד פשוט התגורר שם בחיפה (והוא היה זה שגייס אותי מלכתחילה לצוות ההסברה).
מה חיפשו חברי כנסת ועסקנים בכירים בחיפה? יש להם את ירושלים לחגוג את ראש שמחתם ואת בני ברק בה המפלגה לוקחת את הקואליציה בהליכה.
ומעל הכל, האם לא שאלתם את עצמכם מה ראה רשכבה"ג שר התורה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א להעדיף את הפרובינציה המרוחקת חיפה, על פני בני ברק המעטירה בראשות  הרב אברהם רובינשטיין?

בחיפה, ממש כמו שכתב רשכבה"ג מרן שר התורה, ריחפה על שומרי התורה והמצוות הסכנה הגדולה ביותר וממילא שם המושג "גופי תורה תלויים בזה" היה פשוטו כמשמעו.
כי חיפה, עיר שקטה ואנשים בה נוחים, נאנקה תחת עול ורדיפה בלתי נתפשים. ראש העיריה נלחם באופן אישי בציבור החרדי כדי למנוע כל אפשרות להתפתח ואפילו במשהו.
3.
וכל השנים הללו, עומד איש אחד, הרב מיכי אלפר, ונלחם כמעט לבדו, מול מערכת תקשורתית משומנת שלחמה נגדו, והציגה אותו בפני הקהילה השקטה ושוחרת השלום של חיפה, כ"עושה צרות שהגיע לעיר מבחוץ", כדי לקחת ממנה את היתרון היחיד שיש לה, הרוגע והנעימות.
בכל פעם שהייתי מגיע לשבת להורי שיחיו, היה הרב מיכי אלפר מגיע עם ילדיו ל"סעודה שלישית" ומספר לי על התמודדויותיו. איש מרתק הוא. בקול שקט, מונוטוני, היה משתף אותי בסיפורי המכונה הדורסנית שהפעיל יונה יהב. בכל פעם, הייתי חוזר מחיפה בסערה. כי הדברים שהוא סיפר לי יש בהם כדי לשרוט את המקום הכי עמוק של חוש הצדק שלך, של האמונה שלך בטוב האנושי הבסיסי. אני חושב שמה שגרם לי לחוסר השקט ולכעס אין אונים לא היה רק הרדיפה עצמה, אלא מערכת ההונאה שמסביבה. אדם שמחייך לכולם, ונותן לכולם את ההרגשה שהוא דואג להם, ומשחק בהם משחק ציני של חיוכים והבטחות אך אפס נתינה. לא עשרה אחוזים ולא שני אחוז. אפס! ולא רק אי נתינה: מעשים שיש בהם רדיפה של ממש, עושק, התעללות בבני אדם רק על רקע היותם חרדים לדבר השם.
4.

ובמוקד הסבל עמד הרב מיכי אלפר. כאדם בודד מול צונאמי אדיר של שקרים מתוחכמים, יונה יהב מממש התבכיין לנציגי הציבור החרדיים מכל הקשת "אתם רואים כמה אני אוהב אתכם ומשתדל בשבילכם, ותראו מה הוא עושה לי". הייתי משווה את ההנהגות הזו לאיזו הפרעה מהתחום הפסיכיאטרי, של אדם שמצליח ליצור שליטה באמצעות מצגת מתוחכמת של שיא הטוב ושיא הרוע, (וכפי שכתבתי כאן היה חידוש שגם "הטוב" לא היה אמיתי אלא פיקציה מתוחכמת. שכן גם מוקיריו לא זכו לקבל ממנו מאומה).
אפילו הדבר הנורא מכל: ההשתוללות הפלילית של פקחי עיריית חיפה שנשלחו על ידי הפריץ לבצע הרס נורא של מאות אלפי שקלים בישיבה מקומית, לא הצליחו לעורר מרד גלוי. להפך. ההעזה שלו, לעשות משהו פלילי ממש בלי לפחד לתת את הדין, כמו אותתה לציבור המובס והמוכה בחיפה "אם כך הוא מעז לפעול מבלי לתת את הדין, באמת צריך להיזהר ממנו".

5.
כשהגעתי לחיפה ביום שלישי, עם פרסום התוצאות על ניצחונה הלא ייאמן של הגב' קאליש, ותבוסתו המשפילה של יונה יהב, ממש כהבטחתו של רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א "תהיה לו מפלה גדולה", ראיתי מחזה שכמותו לא ראיתי מאז הולדתי בחיפה.
פינת הרחובות "בר כוכבא" ו"מיכאל" הפכה לרחבת ריקודים ענקית וכולם שרו ורקדו. גם אברכים חסידיים שאינם שייכים לדגל התורה. כי בחיפה כמו בחיפה לא נרשמו קטטות או אפילו מריבות בין איש לאחיו. גם בני התורה הבינו שהתמיכה הגלויה ביהב נובעת מהפחד הגדול ממנו ולא ממחלוקת אמיתית על מעשיו.
בזה אחר זה ניגשו אלי אברכים חסידיים מהקהילות הרבות בחיפה והודו לי על המאמר "רואים אדום בעיניים" שפורסם ב"יתד נאמן" בשבוע שעבר והודפס במאה אלף עותקים בחיפה והקריות. "כתבת שם מה שהיה ברור לנו כל השנים, ועדיין לא ידענו להגדיר את זה. פשוט פחדנו והיינו מבולבלים. מסתבר שרבותיהם הורו להם בחשאי, וברגע האחרון, לתמוך במועמדת קאליש על פניו של יונה יהב. אך לא רק הם, גם הציבור שלנו, הרגיש שההסברה היעילה (בניצוחו של ידידי ועמיתי איש "יתד נאמן" הרב אריה זיסמן) לפחות הצליחה הפעם לגבור על הבליץ התקשורתי האדיר שהופעל במשך שנים על ידי יועצי תקשורת מהשורה הראשונה, שהציג אותם ואת שלוחא דרבנן, מיכי אלפר כפלגנים וככאלה שמנסים לשנות את האופי הבסיסי של החיפאים.

6. האמת ניצחה בזכות העמידה העיקשת של מיכי אלפר, שנרדף והושמץ ושילם מחיר אישי שלא רבים שילמו, ועם זאת עמד מול כל הגלים הסוערים בגבורה, כשאת התפקיד של "מפרץ חיפה" קרי, שוברי הגלים שהגנו עליו ונתנו לו גיבוי ציבורי, נטלו על עצמם ראשי דגל התורה ובראשם ח"כ הרב משה גפני וח"כ הרב יעקב אשר שגם השתתף איתנו פיזית במערך ההסברה וכן של יו"ר המערך המוניציפאלי של דגל התורה הרב מנחם שפירא, וכמובן "יתד נאמן" ושליחו הרב אריה זיסמן, שלא השאירו את מיכי רגע ללא תמיכה. כל השנים.
   ומעל לכל, ואת זה כל אחד מבין, חייבים תושבי חיפה את השינוי הבלתי צפוי לרשכבה"ג שר התורה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שהבטיח "מפלה גדולה" לראש העיריה היוצא. תושבי חיפה זכו לקבל סיעתא דשמיא מיוחדת, ובכל זה נגרם קידוש השם נדיר והיסטורי.

.

הפוסט היינו כחולמים הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"זה נכון שהבטחות משיגות לעיתים שקט מיידי, או מאמץ נוסף, אך הבטחות ללא כיסוי, גורמות להרס האמון בהבטחות ולאדישות לנוכח מילים,,

1.

בילדותי, השתתפתי באופן קבוע בפעילות "הנוער האגודתי".

מכיוון שלימודינו הסתיימו בשעה שתיים, הוקמו מסגרות להעסיק אותנו בשעות אחר הצהריים. בארבע היינו הולכים פעמיים בשבוע לנוער האגודתי ברחוב בית"ר (בחיפה) ולאחר מכן למתמידים של חסידי גור ברחוב חרמון (מדי יום ביומו).

הפעילות בנוער האגודתי הייתה מחולקת לשניים. בתחילה משחקים ולאחר מכן שיחה עם המדריך, ומפעם לפעם פעילויות חוץ.

בתקופה מסוימת, היה מדריך אחד שהבטיח לנו שאם נקשיב לשיחות שלו (דבר שהיה מופרך לחלוטין לאור העניין המועט שהן עוררו אצלנו ולאור יכולותיו המוגבלות בכל הנוגע לעניין הפעוט הזה ששמו משמעת), הרי שנזכה להפתעה שמעולם לא חווינו כמותה וגם לא נחווה כמותה בעתיד.

כמובן שהבטחה מסוג זה גירתה את הדמיון שלנו ומכיוון שבחיפה באמת לא היו אטרקציות רבות, ואם נדייק יותר, לא היו בכלל, התחלנו להקשיב לו או לפחות לעשות את עצמנו מקשיבים לו מתוך תקווה שאכן נזכה לאותה הפתעה שלא חווינו ולא נחווה.

ואז הגיע הזמן שלו לפרוע את השטר.

2.

הוא דיבר כל הזמן על ההפתעה, ועל פי אופן דיבורו הבנו שזה הולך להיות באמת משהו מיוחד. אתה מסתכל על בנאדם, אתה יודע שיש לו משהו באמתחתו ושהוא מחכה לרגע שיוכל לשתף אותנו. זה היה ברור, זה היה באוויר, וממילא לא עצמנו עין מרוב התרגשות.

ואז זה הגיע.

התכנסנו בבית הכנסת של צא"י שם התקיימה הפעילות.

הוא שם בריסטולים שחורים על החלונות כדי שיהיה חושך מוחלט.

ואז… החל המופע שמעולם לא חווינו ולעולם לא נחווה…

הוא השמיע קסטה עם השיר "המבדיל בין קודש לחול" ואז לקח שני מציתים, הדליק אותם וקירב אותם זה אל זה, עד שלשונות האש התחברו.

או-קיי, אמרנו לעצמנו, זו ההקדמה לדבר הגדול שאותו הבטיח.

אבל ההקדמה לא בדיוק הצליחה, אחד המציתים היה נטול גז והוא ניסה כל הזמן להדליק אותו תוך כדי קריאות "אוף, איזה מעצבן", והשני בכלל שרף לו את האצבע מה שגרם לו מפעם לפעם להשמיע קריאות "איי איי", ובגדול מה ששמענו זה: "איי, אוף, איזה מעצבן". ומה שראינו זה פחות או יותר מצית אחד דולק ומצית שני שרק משמיע קול…

ואז הסתיים השיר והוא הדליק את האור ואמר: "חזק, אה?"

3.

בהתחלה לא הבנו מה הוא רוצה.

"ומה עם ההפתעה?" שאל אותו ילד תמים שלקח לו זמן להבין דברים. יכול להיות שזה הייתי אני…

"זו הייתה ההפתעה", הוא אמר. "מה לא הבנתם את הטריק? עשיתי את המציתים כמו גפרורים וזה כאילו הבדלה…"

בחיים, אבל בחיים לא נתקלתי בפער כה גדול בין הבטחה וציפייה וייחול, לבין אכזבה מוחלטת כפי שחשנו אז לנוכח התיאור המסתורי וצופן הסוד שלפני לבין השום כלום שהיה שם אחרי.

היינו ילדים טובים וממושמעים ולא ממש אמרנו לו שהתאכזבנו, אלא רצנו ובעטנו את תסכולנו בכדור חסר האוויר בחוץ… אבל מה שבטוח, מרגע זה ואילך כל מה שאמר המדריך הזה הלך גם הוא לאוויר שבחוץ. הוא הוכיח את הנקודה שלו – ואנו את שלנו.

4.

ומדוע נזכרתי בסיפור הזה השבוע?

ראש הממשלה הודיע כי הוא מתכוון למסור הודעה דרמטית.

כל המדינה הושבתה.

כל כלי התקשורת עסקו במשך שש שעות בדבר אחד: ההודעה שראש הממשלה מתכוון למסור.

עיתונאים וסתם אנשים החלו להפריח השערות, רובם ניסו כמה אפשרויות מתוך הנחה שאחת מהן תפגע והם ייחשבו חכמים ונבונים ומיעוט דיווח בביטחון עצמי שאין למעלה ממנו: "תרשמו לפניכם –זה מה שהולך להיות", שזה, תודו, יותר מחייב ויותר אמין.

ואז הוא עלה למסור את הצהרתו הדרמטית.

שום כלום.

אפילו לא שני מציתים שאחד מהם כבוי והשני מקרטע. אפילו לא "איי" ו"אוף". סתם עוד משהו שכולם כבר ידעו לפני כן, שתופרים לו תיק ושיש שני עדי מדינה בלתי אמינים, ושהוא עומד לדין על שלוש פגישות עם נוני מוזס, ואילו יאיר לפיד נפגש מיליון פעמים עם נוני מוזס ולא עושים לו כלום.

5.

שלא תבינו לא נכון. נתניהו צודק במאה אחוז. באמת תופרים לו תיק. ובאמת שיש כאן שקר ועלילה שלא ניתן לעכל, ובאמת יש כאן איפה ואיפה וחוסר צדק משווע, של העמדה לדין על שום כלום מול התעלמות ממעשים חמורים בהרבה אצל אחרים. ונכון שעדי המדינה הם אנשים שאוימו לשבת שנים רבות בכלא על דברים שהם עצמם עשו אלא אם כן ימציאו משהו על נתניהו ויצאו פטורים מהכל. ונכון שאם היו עושים לשופטי בית המשפט העליון הרבה פחות ממה שעושים לנתניהו (מנערים קצת, לא הרבה, עוצרים למשל את השופטת פוזננסקי או את התובעת לשעבר רות דוד) היו יוצאים סיפורים מסמרי שיער שהיו מצדיקים חקירה, מעצר, העמדה לדין ומאסר של שופטים עליונים.

הכל נכון, ברם, ציפיית השווא הזו של ראש הממשלה, הובילה לאחריה אכזבה כזו, שפגעה לדעתי אנושות באמינותו ובעיקר בקשב של הציבור אליו.

תסכימו שכעת אם יודיע שוב על הודעה דרמטית, אחוזי הקשב של הציבור יהיו פחותים יותר וספק אם כלי התקשורת ייתנו לו בכלל את הבמה לזה.

6.

את כל זה הייתי לוקח לחיינו אנו.

כמה פעמים נתקלנו בחברות שמודיעות על "מכירת חיסול 80 אחוז הנחה" וכשאתה מגיע למקום אתה מגלה שלוש מטריות בצבע אפרסק בשמונים אחוז הנחה ואילו כל הסחורה האחרת בעשרה אחוז ואילו הדברים שבאמת שווים "זה מהעונה הבאה ואין עליהם הנחה".

כמה פעמים אנחנו נתקלים במודעות על אטרקציות לילדים לעיתים אפילו מגובות בתצלומים מזווית כזו שבאמת נראה שהולך להיות מעניין, אך כשאתה מגיע למקום אתה מגלה עליבות והזנחה והדבר היחיד שיוצא לך מזה הוא להבין את ההבדל בין זווית צילום למציאות…

7.

והדברים נכונים גם ליחסי הורים וילדים, מורים ותלמידים.

זה נכון שהבטחות משיגות לעיתים שקט מיידי, או מאמץ נוסף, אך הבטחות ללא כיסוי, גורמות להרס האמון בהבטחות ולאדישות לנוכח מילים.

המילים שלנו, הן הכוח הגדול ביותר שיש לנו מול ילדינו, תלמידינו, וגם מול שותפים לעסקים, שכנים, מכרים, בני זוג ובני משפחה.

למען האמת, לכל אחד מאתנו יש מעין שעון פנימי, המחלק את בני האדם על פי מידת אמינותם.

יש את אלה שאתה לא מאמין להם למילה, יש כאלה שצריך לקחת את דבריהם בערבון מוגבל ויש את אלה שפשוט חבל בכלל להאזין להם.

לעומתם, יש אנשים שאתה יודע שכל היוצא מפיהם הוא אמת. וגם בתוכם יש את אלה שהאמת שלהם מקושטת, לעומת אלה שהאמת שלהם מוחלטת ומותאמת מציאות.

בתהליכים של שנים, אנחנו מוצאים עצמנו נצמדים לאנשים פחות צעקניים ופחות דברנים, אך שיש להם משהו אמיתי לומר.

הטור זה אינו מעודד להקשיב לאנשים הללו, זה קורה באופן טבעי. הוא מעודד להיות האנשים הללו.

הפוסט כגודל הציפייה… הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"יש אנשים המתמודדים עם קשיים ועם צרות ויכולים להם, מול אנשים שדרכם סוגה בשושנים, אך דעתם חלשה והם נופלים ברוחם מכל רוח דימיונית. זה עניין של אמונה בקב"ה ובחירה של אדם לבודד את החלקים הטובים ולהביט בהם במקום לעשות את ההפך,,
1.
בשבת דיבר בבית הכנסת שלנו בחור בן ,20 י.ש. מישיבת "וולפסון", והוא דיבר כל כך יפה שאני חייב לשתף אתכם בעיקרי דבריו.
הוא פתח בנאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ושאל כיצד ניתן לשלוט על השמחה או העצב? אם אדם הפסיד את רכושו באדר, איך ייתכן שירבה בשמחה ואם אדם זכה בלוטו באב, כיצד יוכל למעט בשמחה?
הוא הרחיב את הדברים לשאלה הידועה על "ואהבת" כיצד ניתן לצוות על אהבה, לקב"ה, "לרעיך", הלא כל אדם אוהב את הזולת על פי מעשים שעושה או לא עושה ועל פי האישיות יש לו או אין לו, האם בכלל ניתן להורות לאדם "אהב", "שנא", "שמח", "העצב לך?"
ואז הוא ענה, במספר אנקדוטות, שבעצם הגדירו מחדש אצל המתפללים את כל מה שחשבנו על רגשות ומחשבות ותחושות.
בני אדם סבורים שרגשותיהם ותחושותיהם קשורים לאירועים שמתרחשים בחייהם. מסתבר שלא כך הדבר ולהלן שתי דוגמאות:
2.
אדם מגיע לביתו וכמה דקות לאחר מכן נשמע קול נפץ מהסלון, הילד שיחק בכדור למרות אזהרות ברורות וחוזרות על עצמן, וניפץ את האגרטל של הדודה מבלגיה ששווה כמה אלפי שקלים.
האב יכעס על הילד שלו. הוא גם יגער בו, ובצדק. "למה אתה משתולל ככה? משוע אתה לא יכול להקשיב לנו?" הוא יודיע לו שהוא מתכוון להעניש אותו על כך, אך העונש הכי גדול של הילד זה הכעס והחרון של הוריו.
ואז… פתאום טלפון מרעיש. אחותו של האב, ילדה בן לאחר 15 שנות נישואין. כל המשפחה השכונה והעיר כמרקחה. האב פוצח בריקוד "סימן טוב ומזל טוב" ואומר לבן שלו "זהו סימן משמים למזל טוב". מה שבטוח שהוא שמח ומאושר ואין לו אפילו טיפה מהצער הכעס והחרון שחש רגע לפני.
האגרטל של הדודה מבלגיה, עדיין מונח לו כהפך שאין לו אבנים. הרסיסים עדיין מפוזרים על הרצפה והכיסאות והספרים, ועם כל הכבוד לאחותך ולבשורה הנפלאה הגדולה אין לך כבוד לאגרטל המפואר? (אז מה אם הדודה קנתה את זה ב"הכל הדולר" אתה הרי לא יודע את זה…).
3.
דוגמא נוספת:
שני בחורים מבני ברק מהלכים ברחוב ולפתע מסתער עליהם כלב אימתני.
האחד מהם בורח לגינה סמוכה והכלב אחריו, הוא מטפס על הנדנדה (למרות השלט המודיע על תקרה של גיל 10), הוא נאחז בצורה משונה בגג של הנדנדה וכולו מבועת מהכלב המפחיד.
אבל החבר שלו, הוא מחיפה. או מנתניה, שם יש כלבים לא פחות מאנשים, והוא אוחז בכלב, מרגיע אותו מלטף אותו ואגב כך מסמן לחבר שלו להתגלש או לרדת בדרך אחרת, בעוד הוא מעסיק את הכלב….
איך דבר כזה ייתכן. הלא זה אותו כלב? איך ייתכן שאת בחור א' הוא מפחיד עד כדי אבדן עשתונות ואת בחור ב' הוא דווקא מרגיע, ואין לו בעיה להישאר איתו גם שעה?
4.
והנה היסוד החשוב:
אין זאת אלא, שלא המציאות היא זו שגורמת לשמחה, לעצב, לפחד ורוגע אלא אנחנו אלה שמחוללים אותה. אנחנו שולטים בה, אנחנו יכולים לכוון את מחשבותינו, פחדינו, תקוותנו, שמחתנו וצערנו. אנחנו אלה שיכולים לשלוט בזה.
הקב"ה הוריד לעולם את העצב, השמחה, הפחד והתקווה. בני האדם בוחרים במה להיאחז. על מה להביט, ובעיקר איך להסתכל על הדברים.
אנחנו יכולים לראות אנשים שלא חסר להם דבר. יש להם כסף ורכוש ומעמד חברתי, והם מלאי עצב ומחשבות שליליות ודיכאון קיומי. הם הולכים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיטיבו עם חייהם, אותם חיים שאחרים חולמים עליהם, ומקנאים בהם בגללם.
ולעומתם, אברכים, שחיים ממה שיש, נמנעים ממותרות באופן אידיאולוגי (שכן לו יצאו לעבוד היו עשירים יותר מרוב האנשים שיצאו לעבוד כי לא הצליחו בלימוד… ברור שיש להם את היתרון). אך הם בוחרים לחיות את חייהם בהדגשים אחרים – ומאושרים על כך.
5.
הבחור סיפר סיפור בשם המשגיח הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק"ל על יהודי עני מרוד שהיה מתפלל בכוונה מיוחדת את ברכות השחר ויום אחד פגש אותו אחד המתפללים ואמר לו: אני מאד מעריך אותך אבל אולי תסביר לי איך בדיוק אתה מכוון בברכת "שעשה לי כל צרכי"? עם כל הכבוד אתה רעב אפילו ללחם ובוודאי שאין לך את צרכיו של אדם מהישוב, האם אינך עושה שקר בנפשך כשאתה אומר "שעשה לי כל צרכי?"
האיש הביט בו ואמר: "תגדיר מהו צורך? אתה באת מנקודת ההנחה שהצורך שלי הוא אוכל ובית יפה ובגדים יפים, אבל אני יהודי מאמין. אני מאמין כי אם אני אביון, כנראה שזה תפקידי בעולם הזה. זה התיקון שלי או שזה העלייה שלי. כלומר אני נגדיר את העוני שלי כ"צרכי" ובעניין הזה של העוני… תאמין לי הקב"ה נתן לי *כל* צרכי. דווקא בברכה הזו שאתה כל כך מתפלא עליה, דווקא אותה אני יכול להתפלל בלב שלם כי כמו שאני מכיר את המצב, הקב"ה נתן לי עוני "פירסט קלאס", עוני מושלם. הרבה יותר מצרכי…".
6.
יהיו כאלה שיראו בדברים מעין "משחק בנדמה לי". "נו באמת" הם יאמרו "עם כל הכבוד, יש עוני ויש עושר, יש שמחה ויש עצב".
דווקא אליהם מכוון המאמר הזה. כי הם טועים. הם נותנים לאירועים ופרטים לנהל אותם, ואילו האנשים שאותם הם מכנים "אנשי נדמה לי" אינם נותנים לאירועים סביבם לנהל את חייהם ואת תחושותיהם.
מכאן תבינו כיצד יש אנשים המתמודדים עם קשיים ועם צרות ויכולים להם ואנשים אחרים, שדרכם סוגה בשושנים, אך דעתם חלשה והם נופלים ברוחם מכל רוח קלה, לעיתים דימיונית. זה עניין של אמונה בקב"ה שמנהל את העולם בדרכו, ובחירה של אדם לבודד את החלקים הטובים ולהביט בהם במקום לעשות את ההפך, והבנה שכל מה שרוב העולם מזהה כאושר או כעצב או שמחה או פחד או ביטחון זו אילוזיה. הרגשות הללו קיימים בעולם ובני האדם משדכים אותם לאירועים שקורים להם בעוד המציאות היא שיש להם שליטה על המחשבה, על ההרגשה.
7.
אין הכוונה בטור זה להתכחש לקשר בין צרה לעצב, ובין בשורה טובה לשמחה. אין הכוונה לעסוק כאן בחיי שעה אלא בחיי עולם.
אדם שמח יכול להיות עצוב כשצריך וזה עדיין לא מפקיע אותו מחזקת "אדם שמח". אדם עצוב יכול לנסות לשמח את עצמו (ולמרבה הצער יש העושים זאת בעזרים טכניים כמו אלכוהול ודרומה משם), ועדיין יישאר אדם עצוב ועזרים אלה רק ינתקוהו מהיכולת הנפשית שלו *לבחור להיות אדם שמח* כי הוא עסוק למלא עמו בהנאות שמסיחים את דעתו מהתמודדות שיכולה גם להוציאו ממצבו וגם להביאו לידי שליטה על תחושותיו.
8.
רמב"ם הלכות דעות פרק ב', יד': "וכן לא יהיה בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטיל ממלאכה, אלא בעל עין טובה:  מעט עסק, ועוסק בתורה; ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו. ולא יהיה לא בעל קטטה ולא בעל קנאה, ולא בעל תאווה ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. כללו של דבר–ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית; והוא ששלמה אומר, 'וכל דרכיך, ייכונו'"(משלי ד,כו)

הפוסט מרבין בשמחה הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"סיפורו של ג'ושוע טראמפ, הוא ספר הדרכה מושלם ל"אנשים שלא מפספסים את ההזדמנות לפספס את ההזדמנות,,

1.
תשמעו סיפור עצוב ומשונה. אחד הסיפורים הכי מוזרים ששמעתם מימיכם, עד שייתכן שלא תאמינו באמיתותו, אך אתם מוזמנים לבדוק אותי.
ג'ושוע, הוא תלמיד כיתה ו' שגר בעיר קליימונט בדלאוור. ג'ושוע הוא ילד אמריקני ככל הילדים, אבל לפני כשנתיים החלו בני כיתתו להציק לו.
ההצקות כללו גם התגרויות מילוליות וגם אלימות פיזית. הוריו של ג'ושוע סיפרו שהאלימות שספג בנם הייתה קשה כל כך עד שהם הוציאו אותו מבית הספר, ובמשך שנה לימדו אותו את תוכנית הלימודים בעצמם בבית. לאחר שנה בבית הם העבירו אותו לבית ספר אחר, וההצקות נמשכו ואף התגברו.
אמו של ג'ושוע, מייגן, פנתה אז באמצעות כלי התקשורת להורים בכל רחבי אמריקה להיות קשובים לילדים, ולדבר איתם על בריונות בבית הספר. "ישבתי עם הילד שלי ושמעתי אותו אומר לי שהוא שונא את עצמו, ומרגיש עצוב כל הזמן", סיפרה (בכלי התקשורת, כשחבריו של ג'ושע כמובן מקשיבים וצופים, וכפי שיתברר בהמשך נהנים מכל רגע) "הם קיללו אותו, וכינו אותו בכינויי גנאי", אמרה מייגן על הילדים הבריונים.
כדי שתבינו מה משונה בסיפור עצוב שבכמותו אני עוסק מדי יום ביומו, אתם צריכים לדעת את הסיבה להצקות:
למעשה, עד ליום שבו דונלד טראמפ הפך לנשיא ארה"ב, היו חייו של ג'ושוע כמו נהר שלו, רגוע ופסטוראלי, אולם ברגע שדונלד טראמפ הפך לנשיא ארה"ב השתנו חייו של ג'ושוע שלנו לרעה.
מה הקשר?
זה המקום לספר לכם ששמו המלא של ג'ושוע גיבור סיפורנו הוא "ג'ושוע טראמפ".
עד כאן פרק ראשון.
2.
בואו נסכם את הפרק הזה. האמת היא, שאפשר לצחוק על כל שם פרטי וכל שם משפחה של כל ילד בעולם. זה נעשה על ידי עיוות קל של השם הפרטי או המשפחה, או הוספת חרוז משעשע שמציג את הילד ככלי ריק, או מלא, תלוי בנסיבות. הילד רק צריך להחליט אם הוא נעלב עד עמקי נשמתו (ואז ממש יהיה משתלם להמשיך לקרוא לו בשם הכינוי), או להתעלם (שאז זה ייקח קצת זמן אך יעלם בתהום הנשייה) או פשוט לאמץ בחום את שם הכינוי, להיענות למשמע השם כאילו זה השם שניתן לו מלידה, ואף לכנות את עצמו בשם זה. (שזה הדבר המומלץ מבחינתי בחום עבור ילדים, "אמץ את הכינוי".)
אבל ג'ושוע טראמפ, כנראה לא התייעץ אתי (או אם כל יועץ אחר) ונמלך בדעתו להיעלב מכך שקוראים לו בשם של נשיא ארה"ב (דבר שילדים אחרים היו גאים בו דווקא). והוריו, שכנראה היו חכמים ממש כמותו, החליטו במקום לסגור את העניין, דווקא להכיר בו ואף להעצים אותו, ולהוציא את הילד מבית הספר (טעות איומה), ללמד אותו בבית (אסון חברתי פוטנציאלי), ולהעביר אותו לבית הספר (מומלץ רק אם אתה שנה בבית וההורים שלך הבינו סוף-סוף שהמקום שלך לא שם).
3.
בבית הספר השני המורים של ג'ושוע גילו רגישות רבה לנושא. אמו של ג'ושוע, (שכולנו מבינים איזה תפקיד היא נושאת במסע הסבל של בנה), סיפרה (לא לחברותיה. ל ת ק ש ו ר ת. עליכם להבין שכל דבר שקשור בג'ושוע שלנו עובר דרך התקשורת…), שבתחילה היה נראה שהדברים מתחילים להשתפר, אך לאחר זמן מה האלימות המילולית והפיזית נגדו נמשכה, ואמנם ננקטו צעדים כדי למנוע הצקה כלפי ג'ושוע בשטח בית הספר (אני מאמין שמדובר במשהו הקשור בבידוד מבני גילו), אך הילדים העתיקו את אלימותם להסעה לבית הספר וממנו.
הוריו של ג'ושוע התחכמו (למקרה שלא עליתם על חכמתם עד כה), וניהלו מאבק תקשורתי כדי להחליף את האוטובוס של ג'ושוע (הם אולי פספסו את העובדה שלא האוטובוס הוא שהציק לג'ושוע, כי אם הילדים שנוסעים בו). ואכן, לאחר שהאוטובוס הוחלף, תבעו הילדים את עלבונם והוכיחו שנושא ההתעללות בג'ושוע הוא ב"גברא" ולא ב"חפצא", שכן לא האוטובוס מתעלל, אלה הם, והגבירו את התעללותם.
הנהלת בית הספר בדלאוור מסרה (בתקשורת), שהיא נוקטת צעדים משמעותיים נגד הילדים הבריונים וזימנה חמישה מהם לשיחות. כדי לעודד את רוחו של ג'ושוע העניק לו ארגון שנאבק באלימות בבתי הספר "אות הוקרה".
אתם מוזמנים לדמיין מה היה רשום באות ההוקרה של ג'ושוע טראמפ. אם זה לא היה עצוב זה עשוי היה אפילו להיות מצחיק.
עד כאן פרק שני.
4.
בשלב זה החליטה הנהלת בית הספר החדש בשיתוף עם המועצה הפדגוגית ובשיתוף יועצות לעניינים רגשיים, חברתיים, נפשיים ותדמיתיים, למצוא פתרון יצירתי לבעייתו.
הם פנו לאם והעלו בפניה את האפשרות לשנות את שם משפחתו של ג'ושוע בבית הספר, לשם נעורי אמו, וכך תימנע ההתעללות בג'ושוע שכידוע לכולם נובעת משם משפחתו "טראמפ".
ומה ענתה להם אמו של ג'ושוע? קחו כיסא לפני שאתם ממשיכים לקרוא:
"זה בסדר", אמרה, "אני כבר עשיתי את זה מזמן".
"מה פירוש עשית את זה?" שאלו הפדגוגים, "אז למה את לא הודעת לנו לקרוא לו בשם הזה?"
"הודעתי", אמרה האם. האמת ששם המשפחה של ג'ושוע הוא "ברטו", כי זה שמו של בעלי רוברט ברטו, אבל אני לפני כמה שנים החלטתי שהוא ייקרא על שם נעוריי, טראמפ…"
(הערת הכותב: אני יודע שבשלב זה איבדתי אתכם. אתם לא מאמינים לי, נכון? כדאי שתבררו. אמת לאמיתה.)
"אה", אמרו הפדגוגים (שכנראה כבר קלטו מזמן עם מי יש להם עסק), יש לך בעיה שנקרא לו בשם המשפחה המקורי שלו, ג'ושוע ברטו?"
האם התלבטה מעט, ואז החליט שלמען הילד שלה היא תקריב את מה שלקחה לפני כמה שנים. היא אישרה למורים לכנות את בנה בשם "ג'ושוע ברטו".
נראה לכם שזה עזר? אני בטוח שכבר לא נראה לכם.  העיקרון מובן.
עד כאן פרק שלישי.
5.
הסיפור של ג'ושוע טראמפ-ברטו, התפרסם בכל רחבי אמריקה והיה לאות ולסמל לאכזריותם של ילדים וכל נושא הפגיעות החברתיות. ברור ששמו המאד מסוים, משך את התקשורת אל הסיפור, כי ילד שסובל רק כי קוראים לו "טראמפ" זה משהו שמשמח את כל כלי התקשורת בארה"ב. (ממש כמו שאם היה ילד בארץ שסובל רק כי קוראים לו בנימין הוא היה מושך את כלי התקשורת, כמובן עד שהגיע בני גנץ וטרף את הקלפים…)
הדברים הגיעו עד לאוזניו של דונלד טראמפ נשיא ארצות הברית, והוא מה שנקרא "תפס טראמפ" על הסיפור והחליט להזמין את ג'ושוע מיודענו ל"נאום האומה", בשורה הראשונה אל מול שלוש מאות מיליון תושבי ארה"ב. שווה לא?
ג'ושוע מעונב ולבוש מחלצות, צעד הילד עם אחותו, אביו ואמו, ותפסו את מקומותיהם. כמובן שמצלמות התקשורת כוונו אל ג'ושוע והכתבים סיפרו בקצרה את סיפורו.
הנשיא טראמפ החל את נאומו, אבל מי גנב לו את הצגה אם לא ג'ושוע?
הנ"ל ככל הנראה התעייף מהנסיעה (או ממה שעבר עליו בשנתיים האחרונות) ופשוט, נרדם. אבל לא תגידו נרדם בקטנה, ראשו נשמט בזווית של 130 מעלות וגופו, השתרע על פני הכיסא משל היה מיטה, ומאותו רגע ואילך נאומו של טראמפ (הליצן המקורי) הפך בלתי רלוונטי. כל העולם ראה את ג'ושוע נאבק עם כיסא שאותו רצה להפוך למיטה…
ואם לג'ושוע הייתה בעיה עם ילדים בהסעה? כעת יש לו בעיה עם כל העולם כולו.
מסקנה: מי שתפסו עליו טראמפ פעם אחת – כבר לא יכול להיגמל מזה…
6.
מלבד הסיפור המרתק והמשעשע לכשעצמו, יש כאן מסרים רבים הלכה למעשה.
הניסיון לברוח מהתמודדות לעולם אינו עולה יפה. בן אדם צריך להיות שלם ואף גאה במשפחתו, במוצאו, בשמו, במראהו ובאישיותו.
מעבר כיתה/בית ספר/ישיבה/סמינר לא רק שלא יפתור בעיות, אלא גם ייצור בעיות חדשות.
ניסיון של הורים ללחום מלחמות ילדיהם מביאה לרוב למלחמות חדשות. זה לא שחלילה הם צריכים לעצום עיניים, אבל עליהם להדריך את הילדים כיצד להתמודד. מעבר יהיה אפשרי רק במקרים נדירים מאד. (למרות שהפיתוי של כל יועץ זה לומר "תעברו").
סיפורו של ג'ושוע טראמפ, הוא ספר הדרכה מושלם ל"אנשים שלא מפספסים את ההזדמנות לפספס את ההזדמנות".

הפוסט "מפספסים" הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"במהלך כתיבת הטור הזה עליתי על "סקופ" היסטורי הקשור למייסד תנועת המוסר הגה"ק רבי ישראל סלנטר זצוק"ל. הקוראים מתבקשים לסייע לי לאמת את נכונותו,,

1.
"אפקט הפרפר" הוא ביטוי ידוע ומפורסם המבטא תיאוריה מעניינת, המוכחת גם מדעית, על פיה שינוי קטן בתנאי התחלה עשוי לגרום שינויים מרחיקי לכת בטווח זמן רחוק יותר.
למשל: על פי התזה המדעית הזו (שנקראת "תורת הכאוס") משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה שבסופו של דבר יגרמו להופעת סופת טורנדו (או לחלופין ימנעו את הופעתה). הכנפיים המתנופפות מייצגות שינוי קטן בתנאי ההתחלה של המערכת, שגורם שרשרת מאורעות המובילים לתופעה בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת היה שונה במידה ניכרת.
למעשה, הבחירה בכנפיו של פרפר כדי לתאר מעשה קטן המניע תהליכים גדולים נעשתה על ידי אדם בשם פיליפ מריליס, שלא היה אלא עסקן שארגן כנסים מדעים בטקסס. בשנת 1972 כשלא הצליח ליצור קשר עם אחד המרצים בכנס, אדוארד לורנץ שמו, כדי לברר איזו כותרת לתת להרצאה שלו, העוסקת בהשפעות על תהליכים מטאורולוגיים. מכיוון שהפרסום היה צריך לצאת לדפוס, המציא פיליפ מרילוס בעצמו כותרת להרצאה של לורנץ: "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?". ובעצם בכך, כמו הגשים את הרעיון שמאחורי הכותרת. כי את אדוארד לורנץ לא כל כך זוכרים,  אך את פיליפ  מרילוס,  שהמציא את הביטוי "אפקט הפרפר", רק כי היה לחוץ לרשום משהו, יזכרו תמיד…
(ואגב כך אני מבין איך קורה שאני מגיע לדימונה ורואה מודעת ענק עם כותרת "החיים במשקפיים של הטבע" הרצאה מאת חיים ולדר ואני, אין לי הרצאה כזו, ואין לי שום מושג איך אני מקשר את מה שרציתי לומר למה שהבטיחו לאופטומטריסטים בדימונה שאומר… הצורה שבה נולד הביטוי "אפקט הפרפר",- שירבוט של  אמרגן לחוץ, לפחות גורמת לי להבין מאיפה נולדה הכותרת..)
2.
האמת שהאמירה המדעית הראשונה על התלות וההשפעה של תהליכים קטנים וכמעט בלתי נראים על כל היקום, נאמרה בשנת 1890  על ידי ז'אק אדמר מתמטיקאי צרפתי יהודי מפורסם.
ומדוע אני מטריח אתכם עם מספרים והיסטוריה של מאה ושלושים שנה אחורה?
כי האמת היא שהראשון בהיסטוריה שהעלה את הרעיון של "אפקט הפרפר" לא היה אחר מאשר מרן הגה"ק רבי ישראל סלנטר זצוק"ל שנפטר בשנת 1883, בזמן ש'זאק אדמר היה בן 18 (יש להניח שמרן הגרי"ס אמר את הדברים שנים רבות לפי פטירתו, אך גם אם היה זה ביום פטירתו, עדיין זה קרה הרבה לפני שז'אק אדמר פרסם את התיאוריה שלו).
וזו היתה האמירה של רבי ישראל סלנטר ולדעתי היא מוכרת לרבים מן הקוראים:
כשיהודי בראדין מדקדק בשמירת שבת הוא מונע מיהודי בפאריז מלהמיר את דתו.
מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זצוק"ל, בעדינותו אמר בצורה חיובית דברים שניתנים להמרה גם בצורה שלילית, שאם חלילה יהודי בראדין אינו מדקדק בשמירת שבת הרי שיהודי בפאריז עלול להמיר את דתו. והתביעה תהיה גם על היהודי מראדין באותה מידה שיקבל שכר אם היהודי בפאריז יישאר יהודי רק בגלל שההוא בראדין דקדק במצווות השבת.
3.
וכאן תרשו לי לפרסם סוג של "סקופ" שעליתי עליו בעת כתיבת המאמר.
מאחר ורציתי לכתוב על "אפקט הפרפר" מטעמים שיובהרו בהמשך, ומכיוון שמוחי קישר באופן מיידי בין "אפקט הפרפר" לאמירתו הידועה של רבי ישראל סלנטר, התעוררה סקרנותי לברר מי היה לפני מי, ותכף ומיד עליתי על זה שרבי ישראל סלנטר נפטר בטרם תאוריית "אפקט הפרפר" עלתה לאוויר.
ועדיין, העובדה שמרן הגרי"ס זצוק"ל היה הראשון שהגה את הרעיון, אינה סותרת לכאורה את החידוש של איש המדע ז'אק אדמר שהגה את תיאורית "אפקט הפרפר".
ברם, המילה "יהודי בפאריז" קצת החשידה אותי. מדוע רבי ישראל סלנטר המתגורר בקובנה ישתמש דווקא בעיר הבירה של צרפת, ולא בלונדון או בניו יורק? החשד התגבר לנוכח העובדה שמחולל "תיאוריית הכאוס"  הוא גם יהודי וגם צרפתי.
4.
ואז התחלתי לעיין בתולדותיו של רבי ישראל סלנטר וגיליתי כי בשנת -1880  עבר מרן הגרי"ס זצוק"ל לפאריז והמשיך להפיץ משם את תורתו ושיטת המוסר שלו במערב אירופה. מסתבר כי רבי ישראל סלנטר פעל בצרפת לתרגום התלמוד לאחת משפות אירופה. מטרתו הייתה להביא לידיעת העולם את אוצרות התלמוד.
וכאן נתקלתי בשורה הבאה: לצורך המשימה הוא נפגש עם אנשי רוח ואקדמיה…
אני מאמין שחוקרי היסטוריה יוכלו להמשיך הלאה, לתולדותיו של הנער היהודי זאק אדמר, על אביו שהיה איש רוח ואקדמיה בפאריז ושימש כמרצה שלו באוניברסיטה… ייתכן ויגיעו למפגש של  רבי ישראל סלנטר, ולאמירה שלו על היהודי בראדין שמשפיע על היהודי בפאריז.
אמנם, למרבה הצער, ניסיונו של רבי ישראל סלנטר לתרגום את התלמוד לא עלה יפה מאחר ולא מצא מקורות מימון, הוא חזר לקניקסברג ב-1882 ונפטר שנה אחר כך, אך עצם שהותו בפאריז, ממש כמו התאוריה שלו, התניעה מהלך שהקים עולם של תורה ועד היום יש ישיבה בפאריז על שמו בשם "נשמת ישראל".
והסיפור הזה הוא עוד הוכחה ל"אפקט הפרפר", גם ברמה הרוחנית (התעוררות יהודית בפאריז) ועל פי השערתי הבלתי מוכחת, גם ברמה הגשמית (הנחלת תאוריית "אפקט הפרפר" בעולם כולו.
5.
וכעת, לאחר ההקדמה הארוכה הזו, שהיתה אמורה לתפוס שורה וחצי, אציג כאן את הנושא שעליו ביקשתי לכתוב.
לכל אחד מאיתנו יש מחשבות על "איך הדברים היו יכולים להיראות אם היה אחרת".
אתה רואה בני אדם שמתחרטים על המקום הם למדו, על העיר בה הם מתגוררים, על עיסוקם, על בחירותיהם ובמקרים נדירים גם על השידוך שלהם.
"אם רק הייתי עושה כך וכך…", "אם רק לא הייתי שומע בקולו", "אם רק הייתי שומע בקולו", "אם לא הייתי עובר ברחוב הזה", "אם לא הייתי פוגש באדם הזה", "אם לא נהייתי עונה לטלפון הזה".
כל אחד מכיר אנשים שמתהלכים מלאי חרטה לא על משהו ספציפי שעשו (שזה די לגיטימי) אלא על כל מהלך חייהם (שזה לגיטימי רק אם אתה מתכונן לעשות עם זה משהו ולא להתבכיין על העבר ולהתייאש) .
6.
ובאמת, אם נחשב את שנותינו לאחור, נגלה את "אפקט הפרפר" בכל פינה ופינה בחיינו.
התעכבות קלה של שיחה בימי הנעורים גרמה לנו לפגוש חבר ששכנע אותנו ללכת לישיבה כזו או אחרת, המתנה אצל רופא, שהתארכה בשל עיכוב בהגעתו מביאה להתוודעות לאדם שמציע לנו עיסקה או רכישה שאנו שמחים עליה/מתחרטים עליה כל חיינו.
והכי הכי, דברים  *באמת* גורליים כמו שידוכים ושינויים מהותיים בחיינו שהיו יכולים לכאורה להימנע/ להיעשות אם לא היינו מזדמנים למקום מסוים בשעה מסוימת ופוגשים אדם מסוים.
הבעיה שרוב בני אדם צרי מבט, הם רואים רק את הנקודה שמפריעה להם וסבורים שאם היו משנים אותה הכל היה מסתדר להם.
והאמת שאם בני אדם היו יותר חכמים היו מבינים שאם לא היינו פוגשים את אותו אדם באותו מקום, היינו פוגשים אדם אחר במקום אחר, והדברים היו יכולים להיות פי מאה גרועים יותר .
לו יכולנו למחוק פרק אחד ואפילו זעיר, מסיפור חיינו, אולי היינו יכולים לשנות אותם לחלוטין, אבל בכלל לא בטוח שלטובה. כי הפרק האחר עלול להיות גרוע יותר. כי אולי נפגוש אדם אחר שיביא אותנו למקומות אחרים ולצרות גדולות פי כמה.
7.
למען האמת, הגיע הזמן שנחליף את המילים "אפקט הפרפר" במילים הכל כך מוכרות לנו "השגחה עליונה".
יהודים מאמינים בני מאמינים, אמורים לחיות את חייהם בידיעה גמורה שכל מה שקורה להם נכתב עבורם מלמעלה. וכל מעשה שנעשה יש לו משמעות ארוכה ועמוקה מיני ים.
בני אדם צריכים לקבל את סיפור חייהם, כגזירה מן השמים. אמנם התורה והמשנה וספרי ההלכה והמוסר נתנו לכל אדם צידה ערכית שמאפשרת לו לשלוט על מעשיו וממילא גם על תוצאותיהם.
8.
הספר "מסילת ישירים" למשל נותן משנה סדורה של דרך חיים. של חובת האדם בעולמו, מידת הזהירות, מידת הזריזות, מידת הנקיות, מידת הפרישות, מידת הטהרה, מידת החסידות, מידת הענווה, יראת החטא, ומידת הקדושה. כל אלה, על פרטיהן ומפסידיהן, הם עזרים לחיים טובים וראויים, אך בסופו של דבר חייו של אדם הם מסכת של השגחה עליונה שאמנם יש לו בחירה אך אין לו שליטה.
ככל שבני האדם יאמינו בהשגחה העליונה, הם יהיו פחות מלאי כאב על גורלם. הם יבינו שכל מה שקורה להם הוא חלק מניהול עולמו האדיר של הבורא. הם לא יהיו מלאי חרטה על חייהם (להבדיל ממעשים שעליהם להתחרט) ויתיישרו לכלל השלמה עם כל הקורות אותם, ויישאו תמיד ברכה לבורא העולם על הרעה ועל הטובה.

הפוסט אפקט הפרפר הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"האם ידעתם שארגון "הידברות" מעבר להיותו ארגון תשובה הוא גם ארגון חסד? אני, שעובד עם הארגון הזה במשך כעשור, לא ידעתי את זה. אני בטוח שגם אתם לא. אבל השבוע כל המדינה יודעת,,

1.
תגידו.
מה הסיכוי שהאיש הכי מושמץ במדינה, מישהו שמדי יום ביומו מתפרסמות עליו כתבות איומות ונוראות, שאולי חלק מהן גם במקרה נכון, שכל תחנות התקשורת המשודרת החזותית הכתובה והאלקטרונית מלאה באנשים שאומרים עליו שהוא סכנה אמיתית למדינה, שהוא אדם פסול, מסוכן, שקרן ונוכל. ששעות שלמות מוקדשות לא רק להזהיר מפניו אלא להשפיל אותו, ללגלג עליו ועל משפחתו, לבייש אותו, לומר עליו דברים חמורים ונוראיים, להציג אותו כחשוד בשוחד, בהפרת אמונים, בגניבה מהמדינה, בניצול בני אדם, בקמצנות בשקרנות באנוכיות ובכל הרע שקורה במדינה ובעולם כולו.
מה הסיכויים שבן אדם כזה יזכה לאהדה של עשרה אנשים?
עשרת האנשים הללו חייבים להיות בטח חירשים, עיוורים וליתר ביטחון גם אילמים. הרי ברור שלא ייתכן שבני אדם נורמאליים ישמעו כאלה האשמות ולא ביום אחד ולא בשבוע אלא בלמעלה מעשרים שנה!!! בזמן שהתחילו להשמיץ אותו, אנשים נולדו ונולדו להם ילדים. הם לא מכירים עולם שבו אותו האדם אינו מושמץ ומוקע ונלעג ומוצג ככל הדברים הכי רעים שבני אדם חולמים ומדמיינים עליהם. ובכן, לא ייתכן שהם לא ישנאו את האדם הזה בכל ליבם, יחששו מפניו וירצו את רעתו. בטח לא ייתכן שאנשים יתמכו בבן אדם נורא שכזה.
2.
אולם מסתבר שדווקא הכותרות הצעקניות, התחקירים המגמתיים, ההשמצות הנוראות, דווקא הם אלו ששומרים עליו ומשאירים אותו בתפקידו.
בהחלט ייתכן, שאם היה זוכה ליחס הוגן, אנשים היו בוחנים אותו בצורה שקולה ומחליטים שהוא באמת לא מתאים או שיש טובים ממנו. ייתכן, שאם היו מציגים את הדברים באופן מאוזן, ציבור גדול מבין תומכיו היה מפסיק לתמוך בו. ייתכן שלאנשים סתם כך היה נמאס ממנו והם היו אומרים לעצמם "מדוע שלא ננסה משהו אחר?"
מלחמת העולם המתנהלת נגד אדם באופן לא מאוזן ומתון גורמת דווקא את ההפך ממה שיוצריהם מצפים – במקום להיות נגדו, אנשים תומכים בו רק כדי להביע את המחאה על עצם המחשבה שמישהו מנסה להפעיל כנגדם שטיפת מוח ומספיק מזלזל בהם לחשוב שהם ייקנו אותה.
יוצא שכל פרסום דוחף את האנשים, אבל לא לכיוון שאליו מבקשים המפרסמים כי אם לכיוון ההפוך.
3.
קחו כדוגמא נוספת את ארגון "הידברות".
מה ידעתם עליו?
שהוא עוסק בקירוב יהודים לאביהם שבשמים, ושהוא עושה זאת במגוון דרכים מדהימות שמצליחות לחדור לכל פינה וסדר בארץ ישראל ולהגיע לציבורים הרחוקים מאד מהיהדות – ולקרבם.
גילוי נאות: אני הכרתי את ארגון הידברות דרך סיפורים שאני מפרסם בעלוניו.
וגם אני שמפרסם את סיפוריי בהתנדבות, ומרצה במסגרת הארגון לא ידעתי כלום על הארגון. לפחות כך הסתבר לי השבוע.
האם ידעתם שהארגון מעבר להיותו ארגון תשובה הוא גם ארגון חסד? שהוא מפעיל מאות דירות עבור משפחות שנקלעו לעוני מחפיר שמסכן חיי תינוקות, ולארגון זה (בדומה לארגון "אפרת") יש זכויות לא רק בקירוב נשמות אלה בעצם היותם בעולם?
אני, שעובד עם הארגון הזה במשך כעשור לא ידעתי את זה. אני בטוח שגם אתם לא.
אבל השבוע כל המדינה יודעת.
4.
וזה בזכות צעירה שהחליטה להתלונן על ארגון "הידברות" שזרקו אותה מהדירה.
מה היא לא עשתה? היא השחירה את פני הארגון. הציגה אותו כארגון נצלן, שהבטיח לה הבטחות סרק והתכחש להן בהיותה במצב פגיע וללא כל עזרה מאף אחד.
היא כמובן זכתה לאירוח נדיב בכל העיתונים ובכל אמצעי התקשורת ושם סיפורה את סיפורה הנורא, איך ארגון הידברות פנה אליה ושכנע אותה להגיע אליו, ואיך השליך אותה באטימות וברוע לב מהדירה שהובטחה לה על ידו.
תודו שזה נשמע רע. תודו שזו יכולה להיות מכת מוות לארגון המתבסס על אמון הציבור ועל תרומותיו.
אך כמו שלכל שבת יש גם מוצאי שבת, מהר מאד התבררה האמת.
הארגון הוכיח לכלי התקשורת הוכחות בכתב שלא הוא פנה אליה אלא היא פנתה אליו, ושהיא קיבלה אירוח נדיב ותמיכה כלכלית יותר מכפי שהובטח לה, והסיבה לכל המהומה שהיא הסתכסכה עם שותפותיה לדירה, ושהפרה בצורה בוטה כללים בסיסיים המהווים תנאי לכניסה לדירה שניתנה לה על ידי הארגון.
והכי התברר שהיא כלל לא הושלכה מהדירה, היא רק הוזהרה לקיים את הכללים שאם לא כן היא תצטרך לעזוב. כל הדברים הללו התפרסמו, ודי הבהירו את התמונה.
5.
אבל מה שיצא להידברות מזה הוא שאני ואתם ותושבי מדינת ישראל יודעים משהו שעד השבוע לא ידענו. שהארגון זה אינו עוסק רק בהפצת היהדות ובקירוב רחוקים אלא במערכות חסד שיש להם השלכות לקיום נשמות לעם היהודי בדומה לארגון אפרת. 4,000 תינוקות יהודיים חבים את חייהם להידברות. ואנחנו לא ידענו דבר מכל זה, עד שבאה השמצה אחת וגילתה לנו.
6.
מה אנו לומדים מזה?
לפחות שתי מסקנות שכדאי שניקח אתנו.
בחיים. אבל בחיים, אל תשמעו צד אחד. שמעתם סיפור נורא על מישהו? סיפור שגורם לכם לקום ולהילחם? קחו חמש דקות ותשמעו את הצד השני. חמש דקות. זה הכל. אתם תחסכו לעצמכם המון צער וכאב ואי נעימות, ובעיקר תחסכו מעצמכם מצב בו תהיו חלק מצד שאינו צודק, תהיו מהצד הרודף במקום בצד הנרדף, ותעשו עוול במקום צדק.
המסקנה השנייה היא: אל תתייראו משקרים והשמצות. אנשים לעיתים נשברים ומדמים לעצמם שעולמם נגמר בגלל שאמרו להם דבר מה או בגלל מאבק כזה או אחר שמתנהל נגדם.
אבל האמת היא, שלאמת יש כוח משלה. ובסופו של דבר השמצות ומלחמות עשויות לבנות את האדם יותר משהם מסוגלות להרוס אותו. למעשה, מי שיכול להרוס אדם הוא רק בורא העולם. לא אף אחד אחר.
לא מזמן ישבתי בחברתו של אדם חכם שייעץ למישהו בנוגע לחברה שהוא עומד להקים. הלה הביע את חששו מפני המתחרים.
וכך אמר לו אותו אדם חכם: "אתה הולך להשקיע מיליון שקל בפרסום. תתפלל שהמתחרים שלך יוציאו מיליון שקל כדי להשמיץ אותך. זהו 'מצ'ינג' (מימון תואם) שיממן את מסע הפרסום שלך בשתי מיליון במקום מיליון. אם ירצו להזיק לך הם לא יתייחסו אליך כלל".
7.
זו הייתה תמיד שיטתו החכמה והנבונה של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל.
הוא מעולם לא חשש מהשמצות ומשקרים. וכשאלה הגיעו הוא לא התפעל וסירב לכל ניסיון לענות או להגיב, גם לא ברמה של "לספר את האמת למי שרוצה לשמוע".
בעבר, כשספגתי השמצות ואפילו איומים מוחשיים לפגוע בפרנסתי אמר לי: "אתה לא תבין את מה שאני אומר לך. אבל זה לא מזיק לך, זה מועיל לך".
היום הדברים ברורים לי, ועדיין, אני מודה, שקורה שאיני מצליח לעמוד בעיקרון "אי התגובה", ותמיד תמיד אני נוכח לראות בצדקת דרכו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל.
"סייג לחכמה שתיקה" וסייג לשתיקה – חכמה, והבנה שלאמת יש כוח יותר מכל דיבור, ושדיבור יכול להזיק יותר מאשר להועיל ושתיקה מול דיבור יכולה להועיל יותר משיכולה להזיק.

הפוסט באו לקלל ונמצאו מברכים! הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

חיים ולדר מעלה נקודות חשובות במעין "ספירת מלאי" של הדברים החשובים לנו באמת!

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מתחבר תמיד למשפחתיות. "כי האדם – עץ השדה" (דברים כ' י"ט), ולחיבור בין ילדים להורים. "שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך" (תענית, דף ה, עמוד ב).
אנשים אינם חיים לנצח. איפשהו בגיל 120 זה נגמר. אבל האמת היא, שבני אדם ממשיכים לחיות – דרך הילדים שלהם, הנושאים את הגנים שלהם, עצמם ובשרם ממש.
ואם אנו ממש רוצים להמשיך לחיות, עלינו להתאמץ עוד יותר ולהעביר גם את האישיות, המידות הטובות, האמונה, התובנות שצברנו בחיינו, הדעות, המחשבות, הידע והרגשות.
הבעיה שרבים מבני האדם עסוקים בעצמם, ושוכחים לתחזק את הענפים והעלים שלהם. עץ חייהם, שזה הילדים שלהם, גדלים פרא, החיבור בין אב ובנו מתמסמס.
התשובה לכך היא "נוכחות הורית", להשקות את העץ, לעקוב אחר צמיחת הענפים, ואם צריך להזרים להם כוחות.  אי לכך, נכון , החיים מלאים בדברים שצריכים בדיקה תקופתית. אך לא תמיד זו אכן נעשית.
ט"ו בשבט (שהוא גם סיום "שליש" וחלוקת תעודות), הוא זמן נכון לעשות מעין "ספירת מלאי" של הדברים החשובים לנו באמת, כדי לדעת מה הזנחנו ומה לא.

1. אהבה
פשוטו כמשמעו. מילים חמות וטובות, חיבוק, יד על הכתף. ילדים זקוקים לידיעה שאוהבים אותם באמת ובתמים. ישנם המניחים שאין צורך לומר זאת "מה, לא ברור לו?" אז זהו שלא. וגם אם כן, כמו עץ שאם לא משקים אותו הוא ינבול "גם אם ברור לו" כך גם האדם…

2. אמונה וביטחון
רבים מבני האדם זקוקים לסיפורי ניסים כדי להתחזק באמונה וביטחון. בשאר ימים הם מסתובבים מלאי דאגה. מה יהיה? כיצד להתמודד? איך נתפרנס? הדאגה הזו עלולה לעבור גם לילדים. הדברים אמורים גם לגבי פחדים למיניהם, העוברים מהורים לילדים, ולפעמים נוצרים אצל הילדים, אך ללא ליווי ותמיכה של ההורים.  חיזוק באמונה וביטחון יכול להיעשות גם בתזכורת פשוטה על איך הגענו עד הלום. גם ללא מעשי ניסים.

3. בריאות
בדיקה בריאותית תקופתית לא תזיק. על ההורים לערוך בדיקות דם לעצמם לפחות אחת לשנה ומגיל מסוים גם בדיקות ממוקדות יותר.
לגבי הילדים יש לעקוב אחר תזונה, משקל, גובה, חיוורון, מצב השיניים ותלונות חוזרות על כאבים.

4. גיבוש
למשפחתיות יש ערך רב בעיצוב דרכו של אדם ובשימור חינוכו מול השפעות הסביבה. אך אין די בכך ששבעה או עשרה ילדים נולדו לזוג הורים. ללא חוויות משותפות והווי משפחתי, הקשר שלהם למשפחה יהיה רק ההגדרה.
שולחן שבת מהווה מקור בלתי רגיל לגיבוש אך ישנן שנים רבות בהן הבנים לומדים בישיבות ואינם באים יחד לשבת. יש בפירוש מקום ליציאה משותפת, בילוי משותף עם הרבה תוכן רוחני בעיקר ושיתופיות.

5. דיבור
הדרך הפשוטה והמקובלת לשמר קשר עם הילדים. לדבר איתם. לשאול על חייהם ועל חבריהם ועל שביעות או אי שביעות רצונם ממקום הלימודים או ממצבם החברתי. רצוי לדבר עם כל ילד מדי שבוע
אגב, שיחה אינה "מה נשמע" ו"מה שלומך" ו"מה המצב". היא הקדשת זמן שבו יישאל הילד שאלות רבות על מצבו, תחושתו, הרגשתו, טענותיו ושביעות רצונו.

6. הגברת מוטיבציה
שיחת מוטיבציה בה ייאמרו היעדים בפירוש ויבחנו הדרכים להשגתם ולא מעט מילים מעודדות על שהושג בעבר ודוחפות (בעדינות) להשגת יעדים בעתיד.
עלינו לזכור שדרישה היא מחמאה וויתור הוא עלבון. כמובן שחנוך לנער ע"פ דרכו ויש להתאים את הציפייה ליכולת.

7. חיוך
בית מחויך הוא בית בריא . ילדים זקוקים לאווירה טובה ונעימה, לידיעה כי הסביבה שלהם שמחה בחלקה. "חיוך" מתכתב עם "טוב". לחיוך יש אח גדול ששמו "הומור". שתפקידו להפוך סלעים כבדות לחצץ. כמובן במידה הנכונה.

8. טיפול
במקרים שילד נחשל, אם מבחינה לימודית, אם מבחינה חברתית, אם מבחינה של "ילד מטופל" חשוב לציין שילד הזקוק לטיפול ואינו מקבל אותו, זה לא הופך אותו ל"בלתי זקוק לטיפול" כי אם מפנה אותו למחלקה גרועה יותר ושמה "זקוק לטיפול ואינו מטופל".

9. כבוד
אדם הוא יצור הזקוק לכבוד. הכבוד הוא אחד המזונות הנפשיים החשובים לכל בן אנוש. עלינו להעניק לילד כבוד. כבוד זה קצת יותר ממחמאות. זה מחמאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב עד שהיא הופכת חלק מתעודת הזהות המשפחתית שלו: "הצדיק", "המסודר", "החרוץ" ואפילו "הזריז", "המהיר", "תולעת ספרים", "הממציא" ועוד. לכבד ילד זה להכיר בתכונה או כמה תכונות טובות שלו ולציינן כמו כן להכיר בצרכיו ובאופיו ולתת להם לגיטימציה.

10. לימוד
"אבות ובנים" הוא מוסד נפלא שהוקם עבור אבות שאינם מוצאים את הזמן ללמוד עם ילדיהם. זה עדיין לא מבטל את הצורך של ילדים ללמוד בשאר ימות השבוע. ומי שמסוגל למצוא את הזמן וללמוד עם הילד באופן שאינו מלחיץ אותו – יבורך.

11. משמעת
חשובה ביותר והכרחית לחינוכו של כל ילד. משמעת היא גם הגב של הילד. היא הידיעה שיש לו הורים חזקים היכולים לתת לו כוח ולהדריך אותו. עלינו לבדוק מפעם לפעם האם המשמעת שלנו מספיק חזקה (וגם אם היא לא חזקה מדי).

12. נתינה
מסלול החיים גורם לנו לייצר את הדברים הרגילים, לקנות מצרכים וחפצים כבדרך אגב. לפעמים אנחנו שוכחים פשוט לתת. השכחה היא גם מצד הנותנים וגם מצד המקבלים.
לכן יש לקנות מפעם לפעם דבר שלא התבקש או לא נדרש ומצד שני להודות על קבלת דברים שאנו רואים בהם מובן מאליו.

13. סליחה
סליחה היא מילת קסם שפותרת המון, מנקה את השולחן ובעצם מחדשת את יחסנו עם הסובבים לנו. ראוי לו לאדם מפעם לפעם להביט סביבו ולחשוב ממי הוא צריך לבקש סליחה. לרוב מספיק לבקש, אך יש פעמים שאין די בזה. צריך לפייס לעבוד ולשכנע ואף לשלוח שליחים, אך בסופו של  דבר הסליחה מגיעה.
כמו כן מוצע כאן לדאוג לכך שאנשים שאנו כועסים עליהם יבקשו את סליחתנו. זה נשמע מופרך, אך בדרך כלל כשפונים לאדם ש"פלוני נפגע ומצפה שתפייס אותו" הוא יעשה זאת.

14. עבודת המידות
קח תכונה לא טובה שלך. כזו שאתה יודע שהיא לא טובה או יותר מדי אנשים טוענים שהיא לא טובה (אפילו שהם כנראה לא צודקים…) ופשוט תעבוד עליה.
אם אומרים עליך שאתה קמצן, נסה לשחרר קצת את קצוות הארנק, אם אתה כעסן, נסה לעבור חודש מבלי להתפרץ, אם אתה שקוע בעצמך נסה להיות קשוב ואם אתה ביקורתי נסה לפרגן. הורים שעובדים על מידותיהם מקבלים ילדים שצריכים פחות לעבוד על מידותיהם…

. 15פיצוי
מדי פעם כדאי לפצות את ילדיך על עוולות שנעשו או אולי נעשו להם על אי תשומת לב, על עקיצות ועלבונות  או על יחס קפדני. פיצוי הוא בונוס שנועד לפייס. מי שמרוויח זה שני הצדדים.

16. צילום
כל תמונה שתצלמו היום תוכיח את עצמה בעוד עשרים שנה. אנשים עוברים לפעמים כמה שנים מבלי להצטלם ובעוד חמישים שנה יגלו שהם לא זוכרים כלום מאותה תקופה. דאגו לתעד את העץ המשפחתי מפעם לפעם. כעת לא תרגישו כמה זה חשוב. בעתיד כן.

17. קריצה
"קריצה" היא בשבילי שם קוד ליצירת קוד אישי עם כל ילד. לפעמים נוצרים מחסומים בין הורים לילדים. תמיד כדאי שתהיה איזו דלת סתרים דרכה ייפרץ המחסום. ישנם משברים גדולים ודרמות ענקיות היכולים להיפתר ב"קריצה".

18. רגשות
דברו על רגשותיכם. לא כל יום ולא עם כל אחד. אבל הבעת רגשות היא כמו עיסוי לנשמה. לא טוב לאגור דברים בלב כי הלב הוא לא מחסן.

19. שיחת נפש
שדרוג של האמור באות ד. פעם בכמה זמן, ראוי לקחת פסק זמן ולקיים שיחת נפש עם כל אחד מבני משפחתך. שיחת נפש בשונה משיחה רגילה שצריכה להתקיים מפעם לפעם, היא משהו הרבה יותר חזק ועוצמתי, היא מבהירה לשני הצדדים באמת מה הם חשים זה כלפי זה וכלפי עצמם ומה הם מצפים, מתאכזבים, רוצים, מוותרים ומעוניינים.  קשה להעריך את שוויה של שיחה נאה.

.20תורה ומצוות
כאן הבדיקה התקופתית היא יומיומית. כיהודים מאמינים בני מאמינים, אנו יודעים שכל יום הוא ניסיון ובכל יום אנו צריכים להתקדם.  ואיך נתקדם אם לא נחשוב על דרגתנו ועל הדרגה שהיינו רוצים להגיע אליה?

הפוסט מה הכי חשוב בחינוך הילדים? הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

"מה שקובע בשאלה בין האישי לבין הכללי, היא תמיד "דעת התורה". גם אם נראה לך שאתה צודק. כי כמו שההולך במדבר צריך מצפן, האדם ההולך בדרך החיים זקוק להשקפה,, 

1.

כמה סעיפים שכתבתי במאמר הקודם ("שבת בלייקווד") הובילו לתגובות שגרמו לי להבין שיש צימאון לעסוק בנושא שהובא בהם.
היה זה דווקא בחלקו האחרון של המאמר שעסק בהשקפה. שלושה אנשים שהגיעו לאמריקה והצליחו לגרום למהפך רוחני שאינו נופל מכל מהפכה עולמית שהתרחשה אי-פעם.
(אגב, העיר לי ראש ישיבה חשוב ובצדק, כי שכחתי להזכיר את הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצוק"ל, שהיה זה שהקים עוד בתרפ"ו את רשת החינוך החרדית הראשונה באמריקה "תורה ודעת". והוא זה שהעמיד את אבן הפינה למהפכה שחוללו מרנן הגר"מ פינשטיין זצוק"ל, הגר"א קוטלר זצוק"ל והאדמו"ר מסאטמר זצוק"ל).
מסתבר שנושא ההשקפה מרתק מאד בעיקר את צעירי הצאן ובני הישיבות, וידוע לי על כמה שיחות בהן הוזכרו העובדות שנכתבו במאמר.
האמת היא שבנעורינו הקדישו הרבה יותר זמן לנושא ההשקפה, ואולי זה רק נדמה לי. ברשותכם, אקדיש את הטור הזה לנושא הכל-כך חשוב ששמו "השקפה".
2.
יש הבדל מהותי בין התנהלות אישית של אדם לבין ניהול קבוצה, ציבור ובוודאי עם.
ניהול אישי הוא בחירה של כל אדם. הוא יכול לחשוב כך ולחשוב אחרת, הוא יכול לנסות דרך כזו ולגלות שהיא אינה טובה ואז לנסות אחרת. הוא יכול להתחיל ולהיכשל, הוא יכול להמציא משהו חדש או להיצמד לכללים של אחרים.
בתכל'ס, הוא מתחיל את חייו בנקודה אחת ומסיים אותם בנקודה אחרת וכל מה שעשה בחייו מסתכם, פחות או יותר, תחת הכותרת "סיפור חייו". ייתכן וניתן יהיה ללמוד ממנו דברים מסוימים שכדאי לעשות ודברים מסוימים שכדאי לא לעשות, אך סיפור חייו יסתיים פחות או יותר בעת פטירתו.
כדי לנהל קבוצה על פי רעיון ואידיאלים אחידים ובוודאי כדי לנהל עם שלם, צריך תכנון יסודי לאורך שנים. התכנון אינו יכול להיות רק אינדיבידואלי, הוא חייב לכלול אינספור מרכיבים שיאפשרו את המשכיות הרעיון.
3.
כדוגמא וכמשל אציג כאן את נושא "תכנון הערים".
באפריקה, למשל, אם בנאדם רוצה לבנות בית הוא מוצא מקום ובונה אותו, ואחר כך באים עוד אנשים ובונים גם הם. לאחר שלושים שנה יהיו שם כמיליון איש והרחובות ייראו, איך לומר, כמו שנראית אפריקה…
רחובות בלתי סימטריים, עם רוחב כביש משתנה, בניינים שפולשים לתוך רחובות, רחובות שנגמרים לפתע, מערכת ביוב בלתי מותאמת לגודל האוכלוסייה ואסונות כתוצאה מקריסת מבנים. כל זה בשל חוסר תכנון ובשל אינדיבידואליות.
כעת, בואו נלך לארצות בהן יש מערכת של תכנון ערים, ולצורך העניין, כדי שלא יהיה רושם שיש לי משהו נגד אפריקה, נתמקד בדרום אפריקה, שם הייתה חשיבה לפני שהחלו לבנות את יוהנסבורג וערים אחרות.
לפתע אתה רואה מערכת הגיונית, תכנון לטווח זמן רחוק, שילוב של כבישים רחבים ומותאמים למבנים סביב, עם מערכת ביוב, מים וחשמל. ואתה יודע, זוהי עיר שנבנתה לאחר מחשבה ותכנון.
אגב, אם מחר יהיה בדרום אפריקה שלטון דיקטטורי, כזה שמבוסס על שוחד לשליט (וזה לא משהו שרחוק מהמציאות לנוכח התהפוכות שעברו על דרום אפריקה), נוכל לראות איך ההישגים הללו  נהרסים בזה אחר זה. אנשים ירשו לעצמם להגביה, להרחיב, לפלוש ולקמבן, ואז בקרוב מערכת הביוב והחשמל והתחבורה וכל התכנון ירד לטמיון.
4.
כל זה הוא משל שמשקף בדיוק מוחלט את ההתנהלות האישית עם השקפה ובלעדיה.
הבסיס של ההשקפה היא תורת ישראל. היא ספר הספרים או כמו שנוהגים לומר זאת המחזירים בתשובה לאחים רחוקים שזקוקים להנגשת מושגים: "ספר הוראות יצרן".
ברם, הבסיס הזה זקוק להבהרות (לא לשינויים חלילה. הבהרות) לכל דור ודור, ולכן נוצרה מערכת שתעביר את התורה כפי שניתנה מסיני לאורך הדורות.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
ומאנשי כנסת הגדולה, המשיכה השושלת על ידי אנשים שהוסמכו לכך בדרך פלאית כמעט שמימית שאותה אנו יכולים לראות עד עצם היום הזה, והם קרויים "מעתיקי השמועה".
ומה מקור הסמכות של מעתיקי השמועה? התורה עצמה.
5.
"…וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל…" (דברים יז, י-יא)
זה מקור הסמכות של "מעתיקי השמועה", גדולי ומנהיגי הדור, שאינם מציעים עצמם לתפקיד ואינם נבחרים לתפקידם בשום דרך, פרט לדרך ניסית ופלאית שניתן לראותה עד עצם הימים הללו.
אם אתם רוצים לראות איך נראה היה הדבר אחרת? שבני אדם היו מנהלים עצמם באופן אינדיבידואלי, אתם לא צריכים להתאמץ הרבה, פשוט לשאת את העיניים ולראות מה קרה לבני אדם שהתנהלו באופן כזה ופירשו את התורה – אותה תורה שכולנו קיבלנו מסיני – על פי החלטתם, מחשבתם ומצב רוחם.
צאצאיהם של רובם ככולם אינם נמנים כלל על העם היהודי. ממש כמו כל העמים שהיו כאן מאז בריאת העולם. כי אין שום דרך בעולם לשמור על אומה או דת, מבלי שתהיה הנהגה רציפה ובעלת סמכות (לא חוקית ולא אכיפתית כי אם רוחנית) וקו מחשבתי אחיד. די בדור אחד של אי רציפות או פרשנות אחרת כדי להוביל את הכל לטמיון וההוכחה היא אותם נחלים שיצאו לדרכים אחרות ופרשנויות אחרות וכולם ככולם הגיעו אל הים וטבעו בו יחד עם כל העמים.
6.
כעת יטענו הטוענים: אם כולם הולכים על פי דרך שהתוו להם, איפה העבודה האישית, איפה הבחירה החופשית והיכן אדם יכול למצוא את האני שלו שמקיים את הדברים כמחויבות למצוות התורה ומתוך יראת שמים ולא כמחויבות חברתית.
לא מזמן הגיע לידי טור מצוין שנכתב בעלון של אחד הסמינרים, בו העלתה אחת התלמידות בהסתייגות מתבקשת את הדילמה הזו, ממקום הכי אמיתי. "האם ההשקפה אינה באה על חשבון יראת השמים? כי אם הנהגת בני אדם היא לצורך המשכיות העם, אז כל כוונותיו אינם לשם שמים כי אם לשם מטרה מסוימת".
ואמנם, צריך להיזהר ממצב בו אנשים יאמרו לעצמם: "די בכך שאני מחזיק בהשקפה הנכונה, כדי לדאוג להמשכיות ונצחיות תורת ישראל, אך אני עצמי יכול להרשות לעצמי באופן אישי לא להקפיד כל כך". זו הסיבה שהנהלת הסמינר בחרה לדעתי לפרסם את הטור הנוקב הזה, כי יש בו חיזוק של ההנהגה האישית בלי קשר ל"מה מצפים ממני" ועם זאת אין בו צידוק לנטישת ההשקפה או לקידוש האינדיבידואליות. כבר לפני מאה שנה קמו חוגים שניסו את האפשרות הזו של הבנייה העצמית ללא מחויבויות לדעת תורה וכד'. לאן הם הגיעו ניתן לראות באופן מוחשי. זה יכול לעשות טוב לבודדים, אך אין לזה שום סיכוי להשתמר לאורך דורות. ובמילים אחרות, אם אתה רוצה כמה בודדים שיהיו מושלמים – אתה יכול בדרך זו, אך בדרך תאבד את כל העתיד ואת כל העם שילך איש איש ודעותיו ומחשבותיו ורגשותיו ורצונותיו כפי שהדברים מתבטאים בכל העמים האחרים, כולל חוגים בתוך העם היהודי.
7.
הייתי מדמה זאת להולך במדבר עם מצפן ובלעדיו.
בכל מקרה את הדרך האדם צריך לעשות. הוא צריך להשקיע את הכוחות כי אף אחד לא ייקח אותו. הוא צריך לדאוג למים ומזון, הוא צריך להתמודד עם הקשיים ופגעי הטבע.
אך יש עוד משהו במקום כמו מדבר.
האדם ההולך ללא מצפן, לעולם לא יגיע למקום מבטחים. וזאת, מפני שרגל אחת שלו (הימנית בדרך כלל) דומיננטית יותר מרגל שמאל ולפיכך הצעדים אינם סימטריים ובהיעדר דרך ושילוט מה שיקרה זה שהוא ימצא עצמו אחרי כמה ימים חוזר לאותו מקום בו החל (תדמיינו זאת ותבינו. סטייה מזערית כל כמה צעדים שיוצרת הליכה בסיבוב).
לעומת זאת, ההולך במדבר ומצויד במצפן, יכול ללכת בבטחה, כי גם אם לא ישים לב ויסטה מן הדרך מבלי שהרגיש, מבט אחד במצפן יגרום לו שלא לטעות, וגם אם יטעה, הוא יתקן בצעד אחד את כל טעויותיו הקודמות.
אם תרצו, זהו השילוב הנכון: הנהגה ובנייה אישית על פי דרך התורה, תוך היצמדות בלתי מתפשרת לדעת תורה, הניתנת ממנהיגי הדור אשר באותם ימים, כאשר מה שקובע בשאלה בין האישי לבין הכללי, היא תמיד דעת התורה. גם אם נראה לך שאתה צודק. וכמו שההולך במדבר צריך מצפן, האדם ההולך בדרך החיים זקוק להשקפה.

הפוסט מהשקפה למעשה הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור

הראש שלנו חושב ללא הפסקה. על כל דבר שקורה, על כל דבר שרואים ועל כל מידע חדש שאליו אנחנו נחשפים. המטרה של ההורים היא להפנות את דרכם של ילדיהם למסלולים הנכונים והמועילים בחיים . זו המחויבות ההורית לחינוך, לערכים ולהעשרת הידע שישפר את דרך החשיבה שלהם.

קריאת ספרים

אחת הדרכים המרכזיות היא להעשיר את הילדים היא בספרים איכותיים שיהיו בבית . קריאה רציפה של ספרי ילדים מרחיבה באופן משמעותי את תחומי העניין של כל ילד, מעניקה לו ידע בתחומים מסקרנים ומרתקים ומגבשת ידע ואינטליגנציה רבה שיעזרו לו לאורך כל הדרך.

בחירת ספרי ילדים

קיימים ספרים רבים לילדים המיועדים לקטנטנים, לצעירים ולבוגרים. כל אחד מהילדים בכל גיל לוקח טיפים רבים מכל הסיפורים הללו והוא זוכר אותם במשך שנים רבות.

ספרים חינוכיים מותירים רושם רב על הילד ומאתגרים אותו לסיים כל ספר מעניין ומסקרן . מי שאוהב לקרוא ספרים באופן תדיר, נשאב אליהם פנימה, צולל ונהנה מכל פרק.

ספרי קריאה לילדים גדולים

הילדים שיודעים לקרוא, מחפשים ספרי ילדים מעניינים העוסקים בתחומים הקרובים אליהם. לדוגמה, מה שקורה בבית הספר, המשפחה המורחבת, יצירת קשרים חברתיים ועוד. בתוך תהליך הקריאה קיימת במקרים רבים הזדהות של הקורא עם גיבור הסיפור ועל מעלליו או על מעשים שביצע.

אם הפעולות שעליהם מסופר, נראות לקורא כרעיונות מצוינים, הוא ינסה לבצע אותם למחרת בבית הספר, כדי ליצור קשר עם ילד זה או אחר שהוא מרגיש שיש להם הרבה תחומי עניין משותפים.

קריאת ספרי ילדים מפתחת מאד את החשיבה היצירתית, מובילה אותם תוך כדי קריאה של ספרים איכותיים וחינוכיים למסקנות ולהבנת מוסר ההשכל על מקרה שעליו סופר. הילד חושב עמוקות, אם זה היה קורה לי, הייתי פועל כך או אחרת? החשיפה למציאות הדמיונית בספרים מאפשרת לילד להגדיל את הביטחון העצמי שלו בזכות הידע הרב שרכש ובזכות הידיעה שיש לו די כלים כדי להתמודד עם תרחישים שונים אם יקרו לו בהמשך.

שיחות עם הילד

כדי להגיע למטרה, אפשר לבצע כמה דברים החל בגיל ינקות ולהמשיך בכך בעקביות. אחד מהם הוא לשוחח עם הילד, להסביר להם על כל נושא אפשרי, לחדד את חושיו, להקנות לו דרך של חשיבה עצמאית, הגעה למסקנות הנכונות כך שיוכל להבדיל בין עיקר לטפל.

אפשר לעודד את הקורא שיספר להורים ולאחים, על גיבור הספר בספר האחרון, אילו דברים מיוחדים הוא עשה, אילו דילמות עמדו בפניו, מה הייתה החשיבה שלו אם לפעול כך או אחרת, מה הכריע את הכף ומה דעתו של הילד על המהלך שביצע בסופו של דבר.

הילד ינתח את הסוגיה מכל ההיבטים, ידבר על ההשלכות ועל התרחישים האפשריים ובסופו של דבר יאמר אם היה פועל בדרך זהה או שונה.

אין ספק שקריאת ספרי ילדים מחדדת את חושי הילדים ומגבשת ילדים הרבה יותר דעתניים ופיקחים.

הפוסט ספרי ילדים בעלי תוכן חינוכי הם משפרי חשיבה הופיע ראשון בולדר הוצאה לאור